כשאמנים בינוניים נחשבים לגאונים, כששרלטנים מתברגים אל הקאנון, כשאשפי יחסי ציבור מקבלים תו תקן של איכות, כשהביקורת נבוכה ורופסת, כשקומץ בעלי כוח ואינטרסים שולטים בה ובדעת הקהל, כשכל העולם מבולבל, דבר אחד ברור כשמש: האריזה והשיווק הם הרבה, אם לא הכל. אילו לאה ניקל היתה מציגה את ציוריה החדשים באחת הגלריות הקשישות של רחוב גורדון, ספק אם היתה זוכה לפרומו נלהב כל כך בעיתונות. העובדה שעבודותיה של האמנית בת ה-84 מוצגות בגלריה זומר, גלריה שמציגה בדרך כלל אמנות צעירה ומעודכנת, היא הצהרה שיווקית שהפכה לחלק מהמוצר.
מודה בצער ובבושת פנים: האריזה המפתה עובדת. אם אותם ציורים היו מוצגים במוזיאון באשדוד, או במתנ"ס בחיפה, או בגלריה מסחרית בסמטאות יפו או צפת, לא הייתי טורחת. ככה מפספסים דברים. אפשר להצטער ולהכות על חטא, אבל אין טעם, לפחות כל עוד נמצאים בתוך מעגל השעבוד של העולם המערבי ולא מתכוונים לצאת ממנו בקרוב. חוקי הג'ונגל לא מבדילים בין אמנות למשקפי שמש: מה שמגיע לקניונים ולרשתות הגדולות שורד, מי שלא שודרג במעגל הרטרו יישכח לעוד עשרים שנה, החדש יהפוך לקלאסי באריזה הנכונה, הישן יהפוך לחדש אם יחבור למותג מוביל. כך מותחת לה הבוסה-נובה הסבתאית את פניה והופכת לצ'ילאאוט רענן, כך מסתובבים להם סטודנטים בתסרוקת בקהאם עם ספרו של היינריך פון קלייסט מתחת לזרוע כאילו מדובר במהדורה ראשונה של פרח סופרים מקומי, כך הפכה גם לאה ניקל לאמנית צעירה. והרי היא בעצם היתה צעירה כל הזמן, זה רק העולם שהתבגר.
אז שאפו לעירית זומר על ההברקה השיווקית של החזרת העטרה ליושנה במעטפת אטרקטיבית. ברור שאין לנושא המיתוג והמיצוב שום קשר לאיכות הציורים של ניקל. אם הם טובים או לא טובים, אם הם מחדשים או לא מחדשים, זו סוגיה אחרת. אין טעם לומר שהציורים טובים: גם זה ברור כשמש, לכל מי שעיניו בראשו. אין גם טעם לומר שהם לא מחדשים או מחוללים מהפכה. ניקל נולדה ב-1918, אחרי המהפכה הקומוניסטית ובעיצומה של המהפכה המודרניסטית. היא עברה בחייה את כל המהפכות של המאה העשרים, ולוואי ותזכה לראות גם את אלה של המאה העשרים ואחת. בינתיים, הדברים רק מתהפכים כמו במכונת כביסה, וגם צעירים ממנה לא מחדשים דבר. אז אין טעם לצפות ממנה לחדש בגבולות העולם, מספיק שהיא משכללת ומחדשת בגבולות עצמה. אמנית בסדר גודל כשלה, שהגיעה לגיל 84, שהותירה מאחוריה מסה ענקית של עבודות ושמעולם לא הפסיקה לצייר, ראויה לכל ההערכה והכבוד שביקום.
מקרה לאה ניקל הוא כמו מקרה קופפרמן: אפשר לאהוב או לא, אבל אי אפשר להתעלם מהעשייה העקבית. הציורים החדשים שלה מלאים אנרגיה וחיוניות, כאילו היתה נערה בת 18 שכל החיים לפניה. אפשר לומר, ראינו כבר דומים, ציירו מופשט אקספרסיבי לפניה ויציירו גם אחריה. בעוד לאה ניקל מותחת בדים במושב קידרון, נשים צעירות בתל אביב רבתי מושחות לוחות פרספקס בצבעי אקריליק נוטפי מיניות, ומעגל חיים חדש מתחיל. ההבדל בין ניקל הצעירה ברוחה לבין אחיותיה הצעירות בגופן הוא ידע עמוק בציור ויד קלה, שרק 65 שנים של עשייה רציפה יכולות להקנות. וגם זה, לעתים נדירות.
אז נכון, זאת לא חוכמה גדולה להתפעל מאמנים שתולדות האמנות הישראלית קדה להם קידה עמוקה. אבל בכל זאת, מרגש לדעת שבתקופה בה הציניות והעקרות קונים להם שליטה, מישהי שיכולה להיות סבתא שלך ממשיכה להביא לעולם ציורים חדשים, שיש בהם חיים, עם חוכמת זקנה ותמצית נעורים.
סבתא זפטא
1.7.2002 / 9:48