אוחנה: "מדובר בפלגיאט"

זה היה חרא של מונדיאל ואני מצטער על כל דקה שבזבזתי על התחרות המחורבנת הזאת. ככה זה כשהמיץ של הזבל של האליטות הקבועות בכדורגל העולמי – ברזיל וגרמניה – נפגש לתשעים דקות של גועל נפש. ועוד בגמר הגביע! ועוד עם שני גולים של רונאלדו! במונדיאל הראשון בו אחד הדגשים הגדולים ביותר היה על הסטייל של הפריזורה, המנוש סר הטעם שרונאלדו גילח בקצה של הראש דיבר בעד עצמו: זה לא בנאדם שמגיע לו להיות אלוף עולם ומלך שערים.

אבל גם אם רונאלדו היה מרביץ אוחנה עם חמצון ומדרגה, ברזיל היא עדיין הנבחרת הכי מגעילה בעולם. ובהפרש קטנטן אחריה (או לפניה) צועדת כמובן גרמניה. ואם את גרמניה יותר מדי קל וטבעי לשנוא מכל הסיבות הידועות, הרי שברזיל היא מקרה קלאסי של זאב בעור כבש. היא אמנם משחקת כדורגל מהיר, משוחרר, שכונתי וכו', אבל השחקנים שלה הם בדיוק האנשים הכי מבאסים בשכונה. הם המניאקים האלה שתמיד מנצחים, הווינרים שכולם הכי אוהבים, המגודלים האתלטים שיעשו הכל כולל הכל כדי לתקוע גול (כמו הכלב התחמן ריוואלדו במשחק הראשון מול טורקיה), הכולרות האלה שמשחקים אותה כאילו הם משחקים עם הלב, הנשמה והאהבה, בזמן שמה שהם הכי אוהבים זה לנצח, רק לנצח ולנצח כל הזמן. כל האמור מעלה לא תופס במקרה של רונאלדיניו – עם תלתלי היזהר כהן וחיוך השפן המפגר שלו הוא חמוד אמיתי ונראה לי שהוא מקבל הרבה כאפות משאר חבריו לקבוצה.

לא פלא, אם כן, שנבחרת ברזיל כל כך אהובה על הישראלים, ובמיוחד על שחקני הכדורגל הישראלים ושלמה שרף, שהרבו להתברבר בתקשורת במשפט האופייני: "ברזיל תיקח את המונדיאל". כי שחקן הכדורגל הישראלי מביט בנבחרת הברזילאית ומציין לעצמו: גם אני גדלתי בשכונה, גם אני ערס מגודל, גם אני תופס לשחקנים אחרים בחולצה כשאף אחד לא מסתכל, אז מה יש להם שאין לי?

והאיש שברחוב הישראלי, הוא מאוד אוהב את נבחרת ברזיל – יש להם הרבה כוח ברחבה, ביטחון בחלוצים, שלום בהגנה, הם תוקעים בדרך כלל הרבה גולים ומנצחים נבחרות חלשות. כך שברזיל היא בעצם סימבול לכל מה שישראל, הנבחרת וגם הקונספט המדיני, תמיד ביקשה להיות.

כל מי שעד רבע הגמר חלם חלום מתוק שבו מתפרקות הגמוניות מסורתיות ונשברת אחיזתן של מדינות העולם הראשון בספורט הפופולרי ביותר, כבר חדל להאמין ביכולות של האנדרדוגים לחצות את קו האופק שמאפשר לפיפ"א למכור את הכדורגל כמפתיע ורב תהפוכות שבו הכל אפשרי ושום דבר אינו צפוי מראש. המונדיאל הזה היה מפתיע כמו התחת שלי. אחרי שצרפת, איטליה, ארגנטינה וספרד עפו כל כך מהר, זה היה הכי שקוף בעולם שברזיל הולכת להתנפל על הגביע עם כל הכדורגל היפה שלה. אני רק לא מבין מה גרמניה עשתה שם, למה הייתי צריך לבזבז כמעט חודש שלם על משהו שהיה ברור כבר אחרי שבועיים, למה צריך להקשיב לחרטוטי המובן מאליו ברוטב אינטלקטואליזם של שגיא כהן (ד"ר לכדורגל), למה אנגליה שוב כל כך איכזבה (למרות שמדובר במקרה אבוד מלכתחילה) ולמה הערוץ הראשון שידר את תקצירי המשחקים במקום הסימפסונס.