הרבה אנשים נזכרו באיזשהו שלב באלבום ההוא של פונץ' מ-91', ולפני שהתחילו לחפש נזכרו שהקסטה אבדה להם עוד ב-94'. בחנויות לא ניתן היה להשיג את הדיסק, גם לא את השני, "צוללת", מ-92', והפגישות החוזרות והנוסטלגיות היחידות עם הלהקה הולאמו לטובת הטבעת החיצונית השלישית של הפלייליסט של גלגל"צ בשבתות. וגם זה רק עם "עדינה" או משהו כזה.
אז אני לא יודע איך יישמע החדש של פונץ' המאוחדים, והאם הוא יהיה טוב או מאכזב או מדהים או סתם משעמם, אבל שחרורו הקרוב בשעה טובה הביא להרבה אנשים מהזן המתגעגע סיבה לעוות את הפה בצורה של חיוך, שכן לקראתו רואים אור בהוצאה מחודשת שני האלבומים הראשונים של פונץ', מאוגדים בדיסק אחד שקוראים לו "נדמה שישוב".
ושמיעה מחדש של שני האלבומים האלה מעלה מחדש תהיות בנוגע לדרך שבה נשמעו כאן הדברים כשמשינה עוד חלשה בלעדית על הארץ, ועל מקומה החשוב של פונץ' כאחת הפותחות הרשמיות של הרוק הישראלי של תחילת הניינטיז, שחירפן פה אנשים לדעת, אולי בצורה מובנת (אבל גם על מקומה של פונץ' כאחת הסוגרות הרשמיות של שנות השמונים הישראליות). שמיעה מחודשת של האלבום הזה שחובר לו יחדיו גם עושה חסד עם חלקו השני והפחות מוערך, ומוכיחה את הרציפות והחיבור הרעיוני של "צוללת" לקודמו (תסתכלו על הדרך שבה "משחק על הכבוד" מתחבר עם "נער", לדוגמה). וקודמו הוא באמת אלבום משמעותי. גם מבחינת הלהיטים שבו ("עדינה", "נדמה שישוב" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים", שהיו יכולים להצליח יותר), אבל בעיקר מבחינת הטקסטים שבו ("שיטוט ברחובות", "נכנסים אל תוך הלילה" - כמעט שיר של ניל יאנג), שמהווים ללא ספק את היתרון הבולט של פונץ'.
עוזי וייל: "למה לא שלחו את בוצ'צו' לצלם אותם?"
2.7.2002 / 9:49