אלכס אפשטיינאיה: "יש ביי בונוס?"

כמה אנשים שאלו אותי איך היא יכולה להיות קרובה של טולסטוי אם בכלל קוראים לה טולסטאיה, אז שאלתי את סבא שלי והוא הסביר שהשם השני ברוסית מקבל סיומת לפי המין. "יה" לנקבה. זה כל מה שיש לי לומר בנושא הזה.

"סהרורי בערפל" הוא ספרה הראשון של טטיאנה טולסטאיה המתורגם לעברית (הוצאת שדוריאן בתרגום יפה של מיכאל שקודניקוב). הסגנון של טולסטאיה הוא חיבור מרשים בין ענקי הספרות הרוסית לבין סגנון אמריקאי עכשווי, כאשר כל אותם אלכסיי פטרוביצ'ים וז'נצקות מתפקדים בעולם מודרני בתוך עלילות רוחביות, ללא התחלה אמצע וסוף קלאסיים, טבולות בהומור ואירוניה.

שמונת הסיפורים בקובץ עוסקים בפער הנוראי בין המציאות לפנטזיה. כל הגיבורים מסרבים להתפכח ולעולם לא מגיעים למקום שאליו רצו להגיע. הפנטזיות שלהם הן, אפשר לומר, פנטזיות "רוסיות" – הם רוצים להתייסר, רוצים סיפורי אהבה דרמטיים. הגברים הם משוררים לא מצליחים, שמנסחים מודעות אבל מסוגננות ומשרבטים על קופסאות סיגריות ריקות, הנשים ממשיכות להשתוקק בזקנתן לאביר על הסוס, היומיום הוא לרוב ריקני, מנוכר, כוחני וחומרי, והרגשות הם תמיד חד צדדים.

גם לדבריה של טולסטאיה רואה התרבות הרוסית ברגשנות תכונה נעלה, לכן דווקא הנשים הן יותר רוסיות מהרוסים. באמת יש משהו מוזר ושונה בדמויות הנשיות שלה - שהן למרות הכל מאוד מעשיות ובעלות מקצועות מכובדים. הנשיות השונה של התרבות הרוסית קשורה כמובן גם בקומוניזם - שהוא הכי פמיניסטי והכי שוביניסטי בעולם, בו זמנית. מצד אחד שוויוני לחלוטין, ומצד שני מתעלם מהשוני בין המינים.

השלכותיו האחרות של המשטר הקומוניסטי מבוטאות בצורה מקסימה בסיפור האחרון, "לימפופו", המתאר בהומור פוסט-סובייטי את החיים מאחורי מסך הברזל כשעכביש גומי מהונג קונג נחשב לאוצר, מי שחוטב עצים אחרי אחת עשרה בלילה צפוי לעונש, ובעלי התפקידים שטופים גאווה לאומית על כך שאם עומדים מספיק זמן בתור אפשר גם להשיג חמאה.

הסיפורים שונים זה מזה, אינם עובדים על פי פורמט קבוע אחד, ולכן מפתיעים. אופן הכתיבה נע ללא הרף בין כבדות לקלילות, בין עומס תיאורי וירטואוזי לחסכנות, בין ריאליזם לאבסורד, שדורשים מהקורא לשמור על עירנות וממקמים אותו כשותף פעיל ולא רק חיצוני ופאסיבי. בין המציאות לפנטזיה יש כאב, שאיננו מבוטא בטקסט האנטי סנטימנטלי. הקורא משמש כאנטנת הרגשות של הסיפורים - במהלך הקריאה צחקתי, נחרדתי, התעצבתי וכאבתי את כאבן של הדמויות.

אך אני חייבת להודות שמשום כל אותם פערים תרבותיים שהזכרתי קודם, היתה לרגעים הקריאה גם ממש קשה עבורי. התמלאתי תחושה שהסיפורים מתרחשים במקום כל כך רחוק ממני, כמעט על כוכב אחר, שדברים נעלמים מעיני מפני שאני חסרה את הכלים להתמודד איתם. כאילו יש "בדיחות פנימיות" המיועדות לקורא הרוסי בלבד. מאיפה אני יודעת איך נראים החיים בדאצ'ה בקיץ ואיך פורחים הפרחים בסביבתה? נפל לי האסימון: רוסיה לא מתקיימת רק בספרים של פושקין, דוסטוייבסקי וטולסטוי. יש באמת ארץ כזו.

וכל זה, יותר משהפריע מעט לשלוותי, ריתק אותי ועורר את סקרנותי לנסות להכיר ולהבין יותר את מה שהוא זר ורחוק ממני, אבל בו גם נעוצים שורשיי. בגלל זה שאלתי את סבא ובזכות זאת אשאל עוד.