אנשים בישראל לא יודעים מתי להפסיק. ואם הם כבר עושים טובה ומפסיקים, אז מאה אחוז שהם יחזרו מתישהו בעתיד. למעשה, נוכחותו של הקאמבק הטיפוסי מאיימת כיום יותר מתמיד תיסלם כבר דפקו עוד קופה עצבנית בסיבוב הופעות בטוב טעם; פורטרט הודיעו שהם תיכף שבים (תודו שממש התגעגעתם); פונץ', בהוצאה מחודשת של אלבומיהם הישנים ותקליט חדש, הוציאו את כל העכברים של סוף האייטיז מהחורים שלהם על רקע זעקות "פונץ' הם הסמיתס הישראלים, בבליקי הוא אלוהים ולי אין חיים", ובימים אלו ממש מתבשל האיחוד של איז-הופ, הצמד שהביא לנו את להיט הרגאי החלוצי "יש לו מסיבה" (פגז של שיר, באמת).
גידי גוב הוא מומחה גדול לקאמבקים החזרות החוזרות ונשנות של כוורת הן כנראה תוצאה של התנהגות כפייתית שמקורה באוברדראפט של החברים הפחות מצליחים בלהקה ורצון לשמור באופן אובססיבי על תהילת העבר.
את תרבות הקאמבקים הלוהטת של הרוק הישראלי, גוב הביא אתמול למסך הטלוויזיה. אחרי שהסיבוב הראשון של "לילה גוב" הסתיים לפני כחמש שנים, גוב שב עם "לילה גוב 2" תחת הכותרת הקלאסית: הוא ח-ו-ז-ר. השאלות הראויות בנושא זה הן: א. למה? ב. מי צריך את זה? ג. האם פוגי אוהב עמבה בפיתה שלו? (ככה, בשביל הדחקות). התשובות המתבקשות באותו הנושא ממש הן: א. לא ברור. ב. לא ברור. ג. לא ברור.
בזמנו ובדומה לתהליך העובר על להקות עבר בולטות ברוק המקומי (מבלי להזכיר שמות) "לילה גוב" לא הסתיימה בשיאה האפשרי: היא שבקה חיים לאט-לאט ובתהליך מעורר רחמים בו גידי גוב הפך מדמות המפורסמת בגידי גוביות החיננית והזמנית שלה (נוירוטי, חסר ביטחון, חמוד, קפריזי וכל זה) לחתיכת נודניק בלתי נסבל שסובל מחשיפת יתר של הוייב הפרסונלי המוקצן. ועד שזה קרה, גוב שר דואטים עם המיטב שבמיטב, פירסם את ה"כוסות של גידי גוב" ועוד כדומה ארטיפקטים תרבותיים שהיו אופיניים לתוכנית הטלוויזיה הספציפית הזו. ובכל מקרה תמיד היה בגידי משהו פרדוקסלי: הבנאדם שמאלני ואשכנזי ועדיין מצליח להביא ת'חורפה יחסית בקלות.
את התדמית המקולקלת הזאת הוא הצליח לתקן ב"גידי גוב הולך לאכול", תוכנית המזון המצוינת שהוא הגיש בערוץ 8. גוב הנמיך כמעט לחלוטין את הווליום האישי ושיקם את מעמדו כמאמי.
אבל כמובן שלא לעולם חוסן. גידי גוב חוזר עכשיו עם "לילה גוב 2", וזה אכן קאמבק. אותו הקונספט, אותו אלון הלל, אותו הגידי וכמעט אותן בדיחות. לא, רגע: בדיוק אותן אותן בדיחות. כאילו שלא עברו חמש שנים, גידי גוב שב אל משכנו בשלום. מונולוג פותח העוסק בעניינים אקטואלים ושיגועים של שולי החדשות, מערכונים, אורחים ושיר בסוף.
בתוכנית הראשונה התארחו חיים רמון, שלום חנוך (שהתוודה שהוא אוהב את אמינם) ועימאד ג'ברי. היה גם מערכון שצוחק על היומיום הישראלי גידי גוב בתפקיד מאבטח. את ההומור שמים בפיו של גידי הכותבים ענת גוב ועוזי וייל. נדמה לי שבשביל מערכוני יצפאן על מאבטחים, גוב לא היה צריך את וייל המוכשר אלא יכול היה להסתפק ברמי ורד.
גידי הוא מראיין חביב ולפעמים משעשע, שלא אופייני לטלוויזיה הישראלית. יופי לו. בכלל, נראה כאילו הוא מעולם לא עזב את המסך. מפלס המניירות אמנם ירד בכשליש, אבל העסק הוא אותו עסק והכל כולל הכל. אירוע משוחזר עד לפרט הכמעט האחרון בתרחיש עדכני. זה גם לא כל כך מצחיק. ככה זה עם בדיחות פוליטיות ואקטואליות המבוצעות על ידי אינדיבידואל: בעיקרון זה אמור להיות משהו-משהו, אבל בפועל זה לא ממש עובד.
אני חוזר לשאלת המפתח: למה? השערה: אם צפיתם אתמול בתוכנית החתונות "מזל טוב" בהנחיית מיכל ינאי ומיקי גבע, בוודאי הבנתם שהערוץ השני נמצא במשבר רעיוני חמור. ויש גם הפתעה: בתוכנית הראשונה הופיע חבר כנסת ממפלגת העבודה, זמר המזדהה פומבית עם גוש השמאל ואמן ערבי. גם צמד הגובים אף פעם לא הסתיר את נטיותיו הפוליטיות. האם מישהו מזכייני הערוץ מודע לכך שהוא נתן לחבורה של שמאלנים פיסה מהפריים-טיים הלאומי? ועוד בכזאת תקופה?
תשיג לי את פוגי
4.7.2002 / 10:05