דת' מטאל

"אייריס וג'ון", הוא – אם לשאול קלישאה שהפכה לשם של דיסק עברי מצליח – ממנטו מורי. תיעוד של מוות, על כל שלביו והתקפלויותיו לנימים הדקים של החיים. הבהובי הזיכרון, הפלאשבקים אל התקופה בה המתה היתה צעירה, יפה, מלאה חיוניות ויצר מיני, באים רק להעצים את תחושת המועקה, להאציל על החיים את יראת המוות, ובכך – בתנועה סיבובית – להביאם להערכת החיים על כל רגעיהם המוחמצים.

יותר מכך, "אייריס וג'ון" הוא גילוי טיבו וזהותו של הקורבן האמיתי של מחלת האלצהיימר - בן הזוג לצדו של החולה. אלצהיימר – המחלה הנוראה, הגוזלת מאדם לא רק את פכחונו, זכרונו ויכולותיו האינטלקטואליות הפשוטות ביותר, אלא גם את צלם האנוש שלו – היא זוגתו האמיתית של ג'ון ביילי, הנשוי, אמנם לאייריס מרדוק, קורבן המחלה, אולם בפועל, חי ונושם את האלצהיימר שנטלה ממנו את אשתו. טוב עשו מפיצי הסרט בעברית שבחרו לתרגם את הסרט ל"אייריס וג'ון", למרות שזה נקרא במקור, בפשטות, IRIS. אייריס אינה הגיבורה הראשית בסרט ולבטח הדמות הפחות מעניינת בו. כמו גם בספר שכתב ("קינה לאייריס"), כך גם בסרט, נקודת התצפית של הדובר, בעלה של אייריס ומחבר הספר, היא המעניינת יותר, שכן היא הופכת אותו לדמות טראגית המודעת למצבה, שלא בדומה לאייריס.

"אייריס וג'ון" מביא את סיפורם של אייריס מרדוק, סופרת, מסאית ופילוסופית בריטית, שעיקר תהילתה באה לה בשנות השישים המאוחרות, ושל ג'ון ביילי, אחד ממחזריה והגבר שעליו נפל הפור – זוגיות לצד דמות כה אגוצנטרית וכה תובענית מבחינת תשומת הלב, שמגיעה לשיאה במחלה התובענית מכולן (שלא באשמתה, כמובן). הסרט נע בשני מעגלים של התכתבות – אייריס וג'ון הצעירים (קייט ווינסלט הנפלאה, נפלאה, נפלאה, ויו בונוויל מ"נוטינג היל"), המנהלים רומן אהבים בנאלי למדי – גירסה בריטית אקצנטרית למודל הפאם פאטאל הבלתי מושגת והמחזר המשקיען – המסתיים בכיבושין ובנישואין, אך למעשה משמש רק תפאורה והקדמה לפרק המשמעותי ביותר בזוגיותם (זה לשמו נועדו זו לזה מלכתחילה), המחלה והשלכותיה הן על דמות האלה הבלתי מנוצחת של אייריס והן על מעריצה הדגול ביותר.

במקביל מובא פרק החיים המאוחר והתובעני יותר – מבחינה מלודרמטית – בגילומם של ג'ודי דנץ' וג'ים ברודבנט שזכה באוסקר, בצדק גמור, על התפקיד. ג'ון ביילי המבוגר – לבטח הדמות הקשה ביותר לגילום מכל הארבע – מכמיר ומעורר הזדהות, וכל הופעה שלו על המסך מרגשת ונוגעת ובהחלט מונעת מהסרט להפוך למלודרמה על גבולות הסבון. האיפוק והאצילות בכל תנועה שלו הם כוחו הגדול של הסרט ובסופו של דבר הקטעים הטובים ביותר בו הם בהשתתפותו.

מוזר, "קינה לאייריס" נכתב כרקוויאם לאייריס מרדוק – שנפטרה זמן קצר לפני יציאתו לאור – ואילו מעל "אייריס וג'ון" מרחף ענן המוות בעקשנות בלתי נלאית, ההופכת אותו לקשה לצפייה בשל הלחץ המותנה על בלוטות הדמע. וגם עם זאת, ריצ'רד אייר, הבמאי, ביחד עם רוג'ר פראט (הצלם הקבוע של טרי גיליאם), העמידו כמה סצינות יפות וכנות, נוגעות ללב ומרגשות מאוד, שכוחן באיפוק הקאמרי שלהן. מעט פחות פאתוס מצידה של גו'די דנץ ושיכתוב של התסריט להתבוננות מעמיקה יותר בדמותו של ביילי, והיה מדובר בסרט נפלא ממש. גם כך מדובר בסרט טוב מאוד.