היחסים בין אדונים למשרתים העסיקו את עולם הדרמה מאז ימי שייקספיר ומולייר, ותמיד היו נוכחים גם במסך הגדול והקטן. בשנה האחרונה, הדבר בולט במיוחד. מבריטניה הגיעה הסדרה "אחוזת דאונטון", שעושה זאת ביורקשייר של שנות העשרים, מהוליווד נולד הסרט "העזרה", שעקב אחר קשרים בין-מעמדיים שכאלה בדרום ארצות הברית של תחילת שנות השישים, ועתה מתגלגלת לעברנו מצרפת יצירה קולנועית נוספת ברוח זו, "הנשים בקומה השישית" שמה. גם היא מתרחשת בסיקסטיז, אך בפריז במקרה זה, וכאן הגיבור הוא גבר בורגני מרובע ועצור שמתחבר עם המשרתות הספרדיות שלו, ובעיקר עם אחת מהצעירות והיפות שבהן.
הודות לאלגנטיות ולקסם של הסרט, כמו גם היכולת שלו לשלב בין עומק וקלילות, הוא זכה להצלחה גדולה בצרפת, והתקבל היטב גם בהקרנת הבכורה הישראלית שלו במסגרת פסטיבל חיפה האחרון. הבמאי פיליפ לה-גה כיבד בנוכחותו את ההקרנה, וזו היתה ההזדמנות לגלות כי במקרה שלו, העיסוק בנושא נולד מסיפורו האישי. בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, שמתפרסם לרגל ההפצה המסחרית של הקומדיה בסוף השבוע הקרוב, הוא מספר כי גדל למשפחה בורגנית אמידה. בהתאם לכך, תמיד כרכרו סביבו שורה ארוכה של משרתות ממוצא ספרדי, המדינה שסיפקה למולדתו את מרבית העובדים מן המגזר הזה באותה תקופה.
מבחינתו של לה-גה, המשרתות הללו היו נוכחות נפקדות. "הן היו בכל מקום, אבל לא היה לנו שום קשר איתן ובעצם התנהלנו ביקומים מקבילים. הן שירתו אותנו, ואנחנו לקחנו את זה כמובן מאליו והמשכנו בחיינו", הוא מספר. "אבל כל זה השתנה ביום שבו הבחנתי באחת המשרתות יושבת ובוכה לאחר שגילתה כי הבן שלה נעצר בידי כוחותיו של פרנקו. זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי שגם להן יש חיים ועולם משלהן, וזה רגע שנחרת בזיכרוני ומעולם לא עזב אותי. תמיד ידעתי שיבוא היום ואקדיש להן סרט".
בתחילה, התכנון של לה-גה היה לעשות זאת דרך סיפורו של נער צרפתי שננטש בידי הוריו, ומוצא מחסה אצל משרתות ספרדיות. הוא כבר כתב לשם כך את התסריט, אבל התוצאה היתה בעיניו מלנכולית מדי, ולא מספיק קומית ומשוחררת. לכן, החליט לקחת את העלילה לכיוונים מבדרים ורומנטיים יותר.
עם זאת, הדבר לא אומר כי הסרט חף מעוקץ ומאמירה. "אסור לזלזל בקומדיה, היא דרך מצוינת להגיד דברים רציניים ביותר", הוא מכריז בהקשר לכך. "הסרט הזה, למשל, מראה כיצד אנחנו מתייחסים לעובדים זרים כמו לאויבים שמאיימים עלינו ובאים לגנוב לנו את העבודה, בשעה שלמעשה מדובר באנשים שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם. למהגרים הספרדיים, למשל, היה עולם תרבותי עשיר בצורה בלתי רגילה שהפרה את התרבות הצרפתית, וגם היום ההגירה יכולה להפרות אותנו. אמנם העלילה מתרחשת בשנות השישים, אבל היא מראה למציאות של היום. מה שכן, לא שמתי יותר מדי דגש על האלגוריה הזו כי לא רציתי להאכיל את הצופה בכפית. מוטל עליו לעשות את הקישור הזה בעצמו".
השינוי בסגנון גם לא הפך את הסרט לפחות אישי. כפי שלה-גה מגלה, למשל, הדמות הראשית מבוססת על אביו. "בדיוק כמוהו, גם הוא היה בעל מקצוע חופשי, אמיד, מהוגן וגם מאוד סגור ומרוחק", הוא מספר. "תמיד הרגשתי שאפילו שלכאורה יש לו הכל, קיים גם איזשהו חלל בחיים שלו. הוא אף פעם לא דיבר על זה, כמובן, אבל חשתי שהוא מחכה שמשהו יבוא וימלא את הוואקום הזה, וזה אף פעם לא קרה. לקחתי לתפקיד את פבריס לוקיני, שבכלל לא דומה פיזית לאבי, אבל הדרכתי אותו להתנהג בדיוק כמו שאבא שלי התנהל. כמו בורגני עשיר שלא שלם עם היותו בורגני ועשיר, ובשקט-בשקט מחכה למשהו חדש בחייו".
לוקיני גילם דמות מופנמת דומה גם באחד מסרטייך הקודמים, "בעושר ואושר". יש לך משיכה מיוחדת לדמויות שכאלה?
"אני חושב שהן אפקטיביות מבחינה דרמטית. קל לנו להזדהות עם מישהו שמסתתר בקונכייה שלו ומעניין אותנו להסתכל איך לאט-לאט הוא יוצא ממנה. דמויות שיוצאות לחופשי הן אידיאליות, כי זה טבעי ליצור איתן חיבור רגשי. הקהל יושב ומסתכל עליהן ואז מתחיל לשאול גם את עצמו 'רגע, איזה מן חיים אני חי?' 'האם באמת זה אני שבחרתי אותם?' 'האם אני באמת נהנה ממה שאני עושה?' 'האם הגיע הזמן להשתנות?' אני חושב שהדמות הראשית כאן מעוררת בנו בדיוק שאלות מהסוג הזה, ולכן יש לסרט כוח".
השינוי בדמות מתרחש בעקבות ההתאהבות שלו במשרתת הספרדייה. לא פחדת ליפול כאן למלכודת הבנאליות? הרי הסיפור על הרומן האסור בין האדון לשפחה זו אחת הקלישאות הכי חבוטות שיש.
"זה נכון. בגלל זה היה לי חשוב שלא תהיה כאן רק דמות מרכזית אחת של משרתת ספרדייה, אלא שתהיה חבורה שלמה של כאלה, ושלפחות בהתחלה הוא לא יתאהב במישהי מסוימת, אלא ברוח הכללית של הספרדיות, ורק אז, מתוך הקשר הקולקטיבי, ייוולד גם סיפור האהבה האינדיבידואלי. גם בשלב הכתיבה וגם בשלב העריכה, דאגתי ליצור איזון מוחלט בין כמות הסצנות שבהן הוא אך ורק עם יקירת לבו ובין אלה שמפגישות אותו עם להקת המשרתות כולה".
לאורך חלק ניכר מהסרט לא ברור אם אמנם ייווצר איזשהו קשר רומנטי בין האדון למשרתת. האם זה נובע מכך שבאיזשהו מקום גם אתה היססת עד הסוף אם זה באמת הדבר הנכון לעשות?
"לא, זה לא העניין. היה לי חשוב שיהיה איזשהו מרווח זמן שבו הגיבור מתאהב אבל לא מכיר בזה, כדי שייווצר אפקט אירוני. הצופים מבחינים שהוא מתרגש בצורה מיוחדת בכל פעם שהיא בסביבה, אבל הוא עצמו עוד לא לגמרי מבין את זה, וכך נולד אפקט קומי. בעיקרון, הבסיס של הקומדיה הוא פערי מידע שכאלה, וזה גם מה שמאפשר להפעיל את הקהל ולהפוך את חווית הצפייה למעניינת יותר".
לה-גה אמנם נולד ופועל בפריז מאז ומעולם ונחשב חלק אינטגרלי מתעשיית הקולנוע הצרפתית, אבל הוא מנצל את "הנשים בקומה השישית" כדי לבטא מחדש את הערגה שלו לערכים של התרבות הספרדית. "יש להם שמחת חיים שלנו פשוט אין", הוא אומר. "או לכל הפחות, הם יודעים להחצין אותה ולבטא אותה בצורה אנרגטית יותר. אצלנו, גם אם שמחים, לא ממש יודעים מה לעשות עם זה. האווירה מדכדכת, ואין מי שירים את האווירה. אמנם זה נכון בעיקר לגבי פריז, אבל בגדול זה המצב בצרפת כולה".
אתה חושב שהשליליות הצרפתית הופכת את התושבים במדינה לביקורתיים יותר כלפי הסרטים המקומיים?
"בוודאי! שנאת הקולנוע המקומי היא ספורט לאומי בצרפת. כולם מתעניינים בסרטים הצרפתיים, כולם הולכים לראות אותם, אבל אין דבר שכולם יותר אוהבים לעשות מאשר לשבת עם חברים ולדבר איתם על כמה שהקולנוע הצרפתי גרוע".