בשבועות הארוכים שלמדנו להכיר את "מעושרות", גילינו דבר או שניים עליהן, ולא רק את מצב העו"ש המשופר שלהן. ה"מעושרות" מתנשקות באוויר, מחייכות דרך ליפסטיק, והפתעה הפתעה מפרגנות זו לזו דרך שקרים. מה שמבדר בכל העסק הזה, הוא הדרישה המתייבבת הקבועה שלהן ל"פירגון" מצד החברה, הקהל וכל מי שמשמש כקהל במופע היחיד שכל אחת מהן מעלה. אבל לכשעצמן וביניהן, יד אחת מלטפת והשנייה מצליבה אצבעות מאחורי הגב.
אתי דודאי ש"האמנות בחרה בה", מחליטה להרחיב את הבמה עליה היא רגילה להופיע ולערוך לעצמה תערוכת יחיד. ה"מעושרות", מלבד ניקול הצ'ילבה מאז פרשת הפסל המכוער לגלעד שליט, מתייצבות בחוסר חשק אבל באופן ה"מפרגן" הרגיל. אתי משתפת את דפנה החברה הטובה בנאום ההוקרה שהיא מתכננת לשאת בפתיחת התערוכה, ובו היא משמיצה את משפחתה על כך ש-חכו לזה לא פירגנה לה מספיק לטעמה. "איך זה?" שואלת אתי בהתרגשות; "מעולה", עונה לה דפנה שחר במתיקות.
מאוחר יותר בטסטמוניאל דפנה תעקם את אפה היפה בחמיצות "את הכביסה המלוכלכת כדאי להשאיר בבית, לא?". כן, כדאי. גם כדאי לזכור שאת העדות האקסקלוסיבית הזו למצלמה תראה אחר כך דודאי יחד עם כל מדינת ישראל. אין דבר, אחרי הפרק הזה על כל אכזבות הפירגון שנוחלת דודאי מחברותיה הטובות, היא תוכל להתנחם בכך שלפחות היא אמנית מיוסרת.
ציטוטים נוצצים:
"כולם מתחננים בפני שאני אוציא תערוכה". (אתי דודאי קשובה לרחשי העם)
"בגיל די מאוחר זה פרץ מתוכי ולא שאל אותי בכלל" (לא ברור אם אתי מדברת על "הנוסע השמיני" או על האמנות שלה)
"יש אפילו סוריאליסטי!" (לא ברור אם אתי מדברת על החיים שלה או על האמנות שלה)
"טלי לא הולכת על עקבים, כי לעשות שפגט על עקבים זה קשה בסופר" (ניקול ראידמן מאמצת את ההגיון של טלי סיני ריקליס)
"אני אגיד לך מה המועקה שלה - היא פשוט חיה בעולם לא מציאותי". (ניקול מפגינה מודעות עצמית ביחסה לאתי)
"הבנאדם שהכי ראיתי שעלה לו הכסף לראש זה ניקול. הכי נובורישית שיש". (אתי בהתקף מודעות עצמית משלה ביחסה לניקול)
"אני לא חושבת שזה יסתיים ב'גוגנהיים' המסע הזה". (סוף סוף אבחנה מדויקת של טלי)
"המוכרות שלי צריכות להיראות כמו בבוטיק של שאנל ולא באיזה חברת תעופה של עזה איירליינס". (ניקול במפגן חדש של פוליטיקלי קורקט)
"אני חושב שפעם ראשונה זה מקרה, פעם שנייה זה צירוף מקרים ופעם שלישית זו שיטה". (סער שיינפיין בהופעת אורח שאין לה ולקלישאות שום קשר)