לא כל מי שיודע לדבר יודע לשאול, ולא כל מי שיודע לשאול יודע איך לראיין. לכאורה אין מקצוע שנקרא "מראיין", ובכל זאת, כשפוגשים אחד כזה, מבחינים מייד שיש לו את "זה". האקס פקטור מורכב מהרבה משתנים שונים כמובן צריך לדעת לשאול את השאלות, וכמובן שצריך להקשיב לתשובות, אבל צריך גם להיות מסוגל להביא את המרואיין להרגיש שהוא מדבר עם חבר, עם פסיכולוג ועם כומר מוודה. מראיין טוב צריך להיות זריז מחשבה ואסטרטג לא פחות משחקן שח מט מקצועי שיודע לנחש את הצעד הבא של היריב. ובתוך כל זה אסור לו למראיין לראות במרואיין יריב שיש לנצח. זהו משחק שכולם מוכרחים לנצח בו, או לפחות להרגיש שניצחו בו.
"סמול טוק", תוכניות הראיונות היומית של HOT בידור ישראלי בהנחיית יונתן ריגר, לוקחת נוסחה פשוטה, וזה לא שלא ראינו כמותה קודם לכן; באולפן כמעט ריק שלא מתחזה לבית, סלון, בית קפה או כל דבר מגוחך אחר יושבים ריגר ומולו המרואיין שלו. וקורה שם משהו שקשה לשים עליו את האצבע בדיוק, אבל בזוקה עליו אבקת קסמים. המרואיינים שלו (בארבע התוכניות הראשונות אלו יעל פוליאקוב, שי אביבי, ישי לוי ואביב גפן), מפקידים לחצי שעה את המיגננות שלהם והתשובות המוכנות מראש מחוץ לדלת, ויושבים ומשוחחים איתו כמו שני בני אדם. לא סלבריטאים, לא אמנים, לא יחצ"נים פשוט שני בני אנוש שנפגשו כדי לדבר. נשמע פשוט, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לייצר את אותה תחושה של שני זרים ידידותיים ברכבת שמחליפים ביניהם סיפורי חיים בעיקר כאשר האחד מהם תפקידו לדובב את השני.
גיל ריבה הוא פתייני וילדותי, קובי מידן הוא אמפתי וטיפולי, אמנון לוי הוא חסר מורא וישיר; הנשק הסודי של ריגר הוא העניין האמיתי שהוא מביע, הזריזות והבקיאות שבהן הוא שולף מידע ואת השאלה הבאה, ובזה שאין לו אף עצם נכלולית בגופו. מול הנקיון והשקיפות שריגר מביא איתו, המרואיינים שלו מיישרים קו ומביאים עצמם בגרסתם הלא מצונזרת, לא ערוכה ולא מתגוננת. גם התוכנית נטולת השטיקים, ובלי קטעי 'חיים שכאלה' מעיקים ומלאכותיים, תורמת להצלחה של השיחה הזו.
אפשר אולי לומר שהראיון הראשון ששודר אמש עם יעל פוליאקוב היה הבקעה פשוטה לסל פוליאקוב היא חברה, בעלת עבר משותף עם ריגר, מתמסרת לחלוטין לפורמט הלא מעונב, וככלל היא מרואיינת שפעמים רבות עושה את העבודה עבור מראיינים. אבל צריך להמשיך לעקוב אחר הראיונות שיגיעו בהמשך כדי לראות שגם מול מרואיינים לא פשוטים כישי לוי או אביב גפן, ריגר לא מאבד עשתונות לשנייה, וגם לא מתפתה להתקיף. הווידויים האישיים, המשפחתיים והחשופים שהוא מצליח להוציא ממרואייניו מפתיעים בעיקר כי נדמה שאין דבר שלא שמענו או קראנו עליהם.
העובדה שכל זה קורה בטלוויזיה, תחת מטריה של "בידור ישראלי", לא צריכה לבלבל אתכם "סמול טוק" היא לא טוק שואו. היא מוותרת על השואו, מוותרת על הנשיקות בכל לחי ועל ההתלטפות ההדדית הפסוודו-מפרגנת שאנחנו רגילים לקבל ולבלוע מהטלוויזיה כשהיא כבר לעוסה עבורנו ומרוככת ברוק סינתטי. כל זמן שריגר לא יפסיק להתעניין במרואיינים שלו, ולקיים איתם מערכת יחסים אמיתית הגם שרק למחצית השעה "סמול טוק" יכולה להמשיך ולייצר רגעים קטנים וחשופים של אינטימיות אמיתית, כאלו שכבר שכחנו שטלוויזיה יכולה לעשות.
"סמול טוק" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק