רוץ, מיקי, רוץ

הכל, מסתמן, זמני. בחיים ובטלוויזיה. יום אחד אתה "המצחיקון החמוד ההוא, שנראה כמו דוגמן של רמדיה", מביא אותה בשוס של המדינה ואפילו רושם איזה "אני יכול לנסות" על שמך בטאבו של לקסיקון העברית המתעדכנת חליפות. רגע קצר חולף "רייטינג" מוציאים מהדורת "לקראת" לקראת הקיץ, והנה אתה "המצחיקון המנג'ס ההוא, ששחקו אותו דק-דק", והמהדרין מוסיפים, "מה, אין להם אף אחד אחר שם בערוץ 2, רק מיקי גבע?".

ואתה, בכלל, עד לפני חמישה ומשהו חודשים, היית בסך הכל "מיקי גבע, הזה שהיה נורא מבסוט לזכות בתחרות המגיש החדש בערוץ הילדים והאמין שזו 'הפריצה הגדולה' שתביא לו את 'הפריצה הגדולה' לתודעה וכו'". ואמנם, הפריצה הגיעה, ואפילו התודעה הקולקטיבית של צופי הטלוויזיה הפנימה אותך טוב-טוב, ורגע לפני שהכיבודים והבוחטות (כאילו שמישהו באמת מאמין לאגדה הזאת) התחילו לצנוח מכל עבר - נשרפת. זה היה מהיר, ויש שאפילו ימצאו בכך מן הטראגיות הצינית, אבל בסופו של יום, כשהבלחת על המסך, לצד מיכל ינאי והלוק המשועבד שלה, ידעת את זה עמוק-עמוק בתוכך: אתה כבר לא "תעשה את זה בגדול".

מה אפשר היה לעשות אחרת? אני לא יודע. אני סבור שגם ארז טל לא. אף אחד לא, בעצם. מה, האם היית אמור לדחות את ההצעה לפריים-טיים סייד-קיקינג במסיבת ההבלים של ארז? רק טמבל אכולבלוע היה מוותר על צ'אנס כזה. מה, האם היה עליך לוותר על החוזה לפרסם את "בזק" – תוך שימוש מטופש וירוד בסלוגן שהפכת למזוהה כל כך איתך – ובאמת לנתר סנטימטר מעל לתחתית של הפיילה, אל מה שחשבת שתהיה – כוכבות אינסטנט? מניאק מי שאומר שהיה עושה אחרת!

ומה? האם היית יכול לסרב להצעה לגלגל את עצמך באותו אולפן – והפעם בתור הדג השמן שנלכד ברשת, לא הפרייאר הכלבויניק – לצד יעל בר זוהר, באמא של שיא הצפייה, בעונה שהיא הכי צחוקים וכאלה, להגיש שעשועון בערוץ 2? תראה לי מתמודד אחד בתחרות על תואר "חביב הקהל של ערוץ הילדים" שלא היה מתחלף איתך בלי למצמץ אפילו. זונה בן זבל כל מי שחולם אחרת. כי בסיכומה של פיסקה, אמנם "עשית את זה", נגעת בפרומו, נשקת לכותל המזרח של הערוץ המוביל במערב הפרוע, סליחה, המזרח התיכון, אבל נפלת שדוד. ואולי, אלוהים, אף אחד עדיין לא טרח לעדכן אותך בעובדה.

אז למה? למה זה מגיע לך? למה התחושה שמילאה את הבטן כשעלית לשידור ביום רביעי היתה "אוףףף, שוב הנודניק הזה"? למה מה עשית רע למישהו? חלמת חלום והגשמת אותו, קיבינימאט, מה יכולת לעשות אחרת? אז זהו, שלסיפור שלך אין מוסר השכל, גם לא מוסר כליות. זו דרכה של התעשייה: היא בוראה גלמים בצלמה, ממחזרת אותם לטובתה ואז מפחלצת אותם ומעמידה אותם בפוזות בוקיות במוזיאון "השידורים החוזרים". זה לא באמת כל כך מסובך להבין. כנראה שנפלת לזירה הלא נכונה, נרשמת לתחרות הלא נכונה, השתתפת במשחק הכי פחות מתאים לך בעולם. ואסונך הגדול היה שניצחת – שהצלחת להכריע את האריה בזירה, אבל (אבוי!) הקהל ההפכפך אינו יודע שובע. הוא רוצה לחזות בנפילתך – בשידור חי – לעטוף דגים בכתבות "סיכום הקריירה" שלך ולצקצק "חבל, דווקא היה בחור מוכשר". חארות – אין מה לומר.

אבל אתה בשלך, כאותו אוגר הרץ ללא תכלית בתוך הגלגל במעבדה, מבין שסופה של הדרך נקבע כבר בנקודת ההתחלה, מעל לראשך מנהלים מדענים ניסויים בקריירות טלוויזיוניות של בני אדם, ואתה, אין לך ברירה, אתה מוכרח להשתתף, אתה חלק מהשיטה. גרוע מכך, אתה השיטה עצמה. אולי תתנחם בכך ש"העם" איתך.