גרידי

לאלבום הראשון השלם שעליו חתום פול אוקנפולד כיוצר קוראים bunkka, והוא מתהדר באחת העטיפות המכוערות ביותר שנראו זה זמן רב. כך שעוד לפני שמכניסים את הדיסק אל המכשיר, כבר מתעוררת השאלה מה לעזאזל הוא חשב לעצמו. שמיעת הדיסק גורמת לאותה שאלה לחזור על עצמה, או למעשה להתנסח מחדש במילה אחת: למה?

הביוגרפיה הקצרה שבעטיפת העותק המפואר שהגיע לידי (קופסת דיסק מלבנית וגליון מדבקות) פותחת ומסבירה ש"לפני שנתיים", בדיוק כשהתחיל המילניום החדש, החליט פול אוקנפולד לחזור לשורשים שלו". כמה סמלי. האם אותה חזרה לשורשים, שהם חיבה עמוקה לפופ ורוק וגם להיפ הופ, היא זאת שגרמה לדי.ג'יי, רימיקסר ומפיק העל הבריטי לממש סוף-סוף את רעיון האלבום העצמאי שהתגלגל אצלו לאורך תקופה ארוכה?

הטקסט מכוון להיקש הזה, אבל הרשו לי להציע השערה חלופית. את 2001 פתח אוקי בהשקעת מרב כוחותיו בכיבוש ארצות הברית, שם החלה להתהוות מהפכה אלקטרונית כמו זו שפשטה באירופה מסוף שנות השמונים (ושאוקנפולד היה מנושאי דגלה בבריטניה). די הלך לו (הוא לא ניצב לבד במערכת פמפום הטראנס האירופי לקהל האמריקאי, גם קולגות בריטיות נוספות מהז'אנר כמו סשה ודיגוויד הגיעו לשם בשביל להישאר), ואז הוא קיבל את פרויקט הפסקול של "שם קוד: דג חרב" (האלבום מומלץ בחום) והשתתף בפסקול "כוכב הקופים" וגם היה חלק ב“Area: 1”, המיזם הנודד של מובי.

אמריקה חייכה אליו, ואמריקה, כידוע, מחייכת במזומנים. אוקנפולד החליט ללכת על אלבום משלו, ולא בגלל שזכה לגב כלכלי שלא היה לו – עם רזומה כמו שלו, האיש היה כבד למדי עוד לפני התקופה האמריקאית – אלא בגלל מספר הצרכנים הפוטנציאלי, שהחוויה האלקטרונית עדיין חדשה לו יחסית. הנה לכם קרקע פוריה ומבטיחה להוצאת סוג של אלבום בכורה שמציע בעיקר סאונדים לעוסים מופקים היטב וארסנל מקושקש וגרנדיוזי למדי של ווקאליסטים שלא תורמים כהוא זה ליצירתיות של מי שהתגייסו לשירותו.

קחו למשל את הקטע עם אשר די, איש סו סוליד קרו, הרכב הגאראז' הבריטי חובב הפרובוקציות, שפותח את האלבום. לקח לו אוקנפולד אם.סי מסצינה חמה ומעודכנת שמבוססת על מקצבים שבורים, ודחף אותו בקטע ברייקביט מיושן (עם פתיח גיטרות, כי הוא בעצם מוקיר רוק). קחו למשל את הקטע עם פרי פארל. מה שעשה אוקנפולד עם האיש האקסצנטרי הזה נשמע כמו גירסה דהויה ל””Get out of My Life Now החינני, שסגר את אלבום הפסקול של "דג חרב". ויש שיתוף פעולה עם גרנט לי פיליפס (שגם תורם קולות רקע בקטע של פארל) - הרוקר שמוסס את הלב לפני שנים בגראנט לי באפלו מתמסמס לגמרי אצל המאסטר האלקטרוני; ועם אחד הגוצים המכוערים מקרייזי טאון, כדי למצוא חן בעיני ילדים לבנים; ועם אייס קיוב, כדי למצוא חן גם בעיני ילדים לא לבנים (זה הקטע שנתרם ל"בלייד 2", ושם נצנץ באיכותו היחסית); ועם הסופר והמנטור האנטר אס תומפסון, כדי שגם רון מיברג יהיה מבסוט. יש עוד כמה קולות חדשים שאוקנפולד החליט לטפח, וגם הם נבלעים בין מרכיבי טראנס וברייקביט נוסחתיים שנרקחו בסיועם של כמה חברים טובים (למשל, אנדי גריי, שתמיד לצידו, וסטיב אוסבורן, שותפו להפקת “Pills N’ Thrills and Bellyaches” המיתולוגי של האפי מאנדייז).

אם עשרת הקטעים הראשונים באלבום גוררים תגובה מפוהקת, תמהה או אפאתית, הקטע שסוגר את האלבום מייצר אימה אמיתית: נלי פורטדו פוגשת את טריקי. מרגע שנשמעים סלסוליה של הניג'סית המאנפפת, יודעים שזה הולך להיות מזוויע ולא מתאכזבים. וזה המקום לחזור ולשאול: מה לעזאזל הוא חשב לעצמו, רק שהפעם השאלה מופנית לטריקי, שרוט ככל שיהיה. חזרה לשורשים? נו באמת. "bunkka" מכיל את כל אותם שטיקים שהפכו את אוקנפולד לאחת הדמויות היותר מושמצות בחלקים מסוימים של עולם הדאנס ומייצר את אחד מאותם רגעים נדירים שבהם מתגעגעים בערגה לחצי הראשון של שנות התשעים: כשנלי פורטדו החדירה את הטמפון הראשון, טריקי הפיק צלילים מופתיים ואוקנפולד היה יזם דאנס חד אוזניים ולא מפלצת אימתנית שלא יודעת שובע.