פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: קבלו הצצה ל"לסחור ברוח" של מיקי וויס

      "לסחור ברוח" מזמינה את הקורא למסע אל אמסטרדם של המאה ה-17, ולתוך חייו של סוחר יהודי שעומד בפני דילמה מוסרית שעשויה לשנות את חייו

      2 בנובמבר 1586. אנטוורפן.

      אנטו?ורפן, עיר המסחר והתרבות המשגשגת ביותר בשבע הפרובינציות ההולנדיות, ידעה שגורלה נחרץ. מאה אלף לבבות פועמים חשו באצבעות ג?רמ?יות של אסון נורא האוחזות בגרונם ועומדות לטלטלם בעוצמה מטורפת. הפעם לא יציל אותם בן דמותו של ס?ילב?יוס ב?ר?בו?, שלפי האגדה המיתולוגית חתך את ידו של הענק א?נט?יגון שהטיל אימה על העיר, זרק אותה לנהר הסכ?לד?ה ובכך העניק לעיר את שמה. גם המיליציה, שעיקרה שכירי חרב גרמנים ואמורה להגן על העיר, לא תוכל לבלום את הקטסטרופה. צבא האינקוויזיציה הספרדי היה ידוע באכזריותו. ג?ייסותיו, ממורמרים וזועמים על עיכוב ממושך של משכורתם בידי פ?יל?יפ??ה השני, מלך ספרד, חנו ליד הנהר ובשטחים המישוריים שבפאתי העיר ובשעות הערב, כאשר ש?קטה העיר, נשמעו ממרחק צהלות סוסי המלחמה, הד צחוקם המתגלגל של חיילים וצלצול חרבות מושחזות.

      השעון תקתק במהירות, קוצב את הזמן שנותר עד להתפרצותו של הגיהינום. תיאורי הזוועות שחוללו הספרדים נפוצו בכל הארץ: הטבח בעיר נ?ארד?ן ב- 1572, שהותיר רק שישים ניצולים, החורבן באו?ד?וו?ט?ר ב- 1575, כאשר העיר הועלתה באש על ידי ההולנדים על מנת למנוע בזיזתה בידי הספרדים, המצור המתמשך ורב הקרבנות על ל?ייד?ן, ה?ארל?ם וא?לק?מ?אר. תושבי אנטוורפן ידעו הכול. גם אולרנדה ידעה.

      אתמול חגגה בגפה את יום הולדתה העשרים ושבעה ודוכן הגבינות בכיכר השוק, ממנו עלתה פרנסתה הצנועה, נותר יתום. היא החליטה להקדיש את בוקר יום הולדתה לתפילה. לקראת האירוע התהדרה בשמלה השחורה הרחבה, שאהבה יותר מכל, אספה את מחלפות שערה החו?ם בסיכת הזהב המצועצעת שירשה מאמה וענדה סביב צווארה את שרשרת הכסף הכבדה עם הצלב.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "היא לחשה בדבקות את התפילות והדמעות שזלגו מעיניה הכחולות הרטיבו את פניה". כריכת הספר (צילום: יח"צ.)

      'קתדרלת גבירתנו', המשקיפה בגאון על כיכר העיר, הייתה המוצא היחיד לבדידותה מאז נפטרו הוריה לפני שנתיים, אביה ממגפת הד?ב?ר וא?מ??ה? משברון לב על הא?בדן. בכל פעם שהתפללה בקתדרלה הגותית אדירת הממדים, דמוית הצלב, חשה התחברות עם האל ושלווה מרגיעה הייתה מתפשטת בגופה. לא כך הפעם.

      אולם הכנסייה הקרין את חרדת העתים. פניהם המיוסרות של הנשים והגברים, כורעים על ברכיהם ומבקשים בעיניים דומעות ובשפתיים לוחשות חנינה מהאל, גרמו לה לחרדה בלתי נשלטת. הנרות המנצנצים, שחלבם טפטף לאטו על מגשי הכסף, נ?דמו לה כאילו בכו אף הם.

      אורלנדה כרעה על ברכיה מול פסל 'גבירתנו של אנטוורפן', בקפלה הקטנה על שם מריה הקדושה, המקום האהוב עליה בקתדרלה. היא לחשה בדבקות את התפילות והדמעות שזלגו מעיניה הכחולות הרטיבו את פניה ובאופן מוזר גרמו לה, למרות הכול, הקלת מה.

      כאשר פסעה בדרך לביתה הבחינה שדוכני המזון התרוקנו. איכר בודד עדיין מכר את שארית תפוחי האדמה שבעגלתו הקשורה לסוס רזה, תוך שהוא מעלה מחיריהם מרגע לרגע. דג ה?רינג נעץ בה עיניים מתות מתוך חריץ באבני הדרך.

      אורלנדה הסתגרה בדירת החדר הקטנה צמודת הקרקע. בסמטה הצרה, מרחק דקת הליכה מכיכר העיר, נפלה דממה. המולת המסחר העמומה, קרקושן של עגלות המזון העושות את דרכן על אבני הדרך, צחוק מרוחק, המתגלגל מפעם לפעם - כל אלה נ?ד?מו ורק פעמוני הכנסייה המשיכו בצלצולם הנוגה. העיר התכנסה בתוך עצמה, ממתינה למותה.

      אורלנדה נעלה את דלת העץ הכבדה ולאחר שבחנה בחיוך אוהב את שלל הפרחים שבגינת ביתה - סגרה את החלון היחיד. היא נטלה סמרטוט וחזרה והבריקה את הזכוכיות הצבעוניות שקישטו את ריבועי העץ הקטנים. לאחר מכן נטלה את מטאטא הסמרטוטים העגול, טבלה אותו בדלי העץ הגס והבריקה את רצפת הדירה, כמנהגה מדי יום. הפעם עשתה זאת בדבקות מטורפת, כמו מבקשת להסיר את רוע הגזירה מגורל העיר ומגורלה שלה. לאחר שסיימה את מלאכתה התפשטה מבגדיה, לבשה את כתונת הבד הגסה ונכנסה למיטת העץ הגבוהה, מתכסה עד צוואר בשמיכת הפוך הלבנה. היא עצמה עיניה, חיבקה את הצלב שלצווארה, לוחשת תפילה חרישית למדונה. הטבח החל בצהריים.

      יריעת פתיחה (ShutterStock)
      "עקבות מגפיים בוציות, מעורבות בדם, השאירו את חותמם על הרצפה המבהיקה. צעדי השטן". (צילום: ShutterStock)

      החיילים הספרדים, חמושים בחרבות וכידונים, התנפלו בחמת זעם על העיר ורקיעות פרסות הסוסים נבלעו בזעקות השבר ובחרחורי הגסיסה של הנטבחים. עד מהרה התמלאו הרחובות בערימות של גוויות עירומות. בגדיהן ותכשיטיהן נבזזו באכזריות. גברים, נשים, ילדים, שנטבחו לעיני הוריהם, אנשי המיליציה חסרי האונים, שאבריהם נקטעו והושלכו לצידם ברחובות המדממים - איש לא נמלט מהתופת. עשן הבתים השרופים החל לחרוך את העיר ומתוך חלונות הבתים התגלו גוויותיהם התלויות של נטבחים. נשים תלויות על חבלים ואנקולים על שדיהן, גברים תלויים במהופך ברגליהם וחבל גס קשור לאשכיהם, לאחר שעורם הוסר מעליהם בעודם בחיים ונמתח על תופי המלחמה. גם על הפעוטות לא חסו התוקפים והגוויות הקטנות והמרוטשות נזרקו אל תופת הבעירה. הכול בשם הדת, רק בשם הדת.

      אורלנדה שמעה הכול במעומעם. חסרת אונים המשיכה לשכב במיטתה, אוחזת בעוצמה בישו הצלוב סביב צווארה.
      דפיקות אגרוף קמוץ הלמו בדלת העץ ואורלנדה התכווצה במיטתה. רגליה רעדו ללא שליטה. שניות של שקט מפחיד חלפו ולאחריהן צצה כפפת עור, מרסקת את זכוכיות החלון. היד העטויה בכפפה פתחה את הידית והדמות, לבושה מדי עור שחורים, קפצה לחדר. עקבות מגפיים בוציות, מעורבות בדם, השאירו את חותמם על הרצפה המבהיקה. צעדי השטן.

      הקצין הספרדי שלף את חרבו והסתכל סביבו. חיוך מלא תאווה עלה על פניו השחומות כאשר הבחין באורלנדה. הוא החזיר את החרב לנדן ומבלי להוריד עיניו מפניה הסיר את כפפותיו ותחב אותן לכיסי מכנסיו ההדוקים. עכשיו פנה לעבר תנור הפחמים והצית בו אש. ככול שהתפשטה והגצים השמיעו קולות נפץ עמומים, ראתה אורלנדה לנגד עיניה את אש הגיהינום.

      הספרדי התקרב למיטה ובתנועה איטית משך מעל אורלנדה את שמיכת הפוך. עיניה נעצמו והיא הידקה את אחיזתה בצלב. הא?ם המדונה, אליה התפללה כה בדביקות, צופה במתרחש?

      צלב יווני-אורתודוכסי (GettyImages , David Silverman/Staff)
      "ואז התגלתה לה המדונה". (צילום: אימג’בנק – GettyImages )

      קולות המלחמה עדיין נשמעו מבעד לחלון הפתוח כאשר הספרדי התקרב אליה. הוא אחז בידיו את קצוות הכותונת, גלל אותה עד צווארה וכאשר התגלו לו שדי האגס המלאים, התרחב חיוכו. עכשיו הסיר מעליה את תחתוני הצמר הגסים ורגע ארוך בחן את גופה העירום.

      מבלי להשמיע הגה הסיר מעליו לאיטו את מעיל העור השחור ונדן חרבו נחת בקול עמום על רצפת החדר. הוא פרם את כפתורי חולצתו, שמט מעליו את מכנסיו ורק המגפיים הגבוהות, שדם הנטבחים עדיין לא יבש עליהן, נותרו לרגליו.

      כשחדר לתוכה, עשה זאת בתנועות עדינות, כמו מבקש לתנות מהאהבים. ואז התגלתה לה המדונה.

      "עוד לא הגיע זמנ?ך. למרות יופייך, עדיין איני רוצה אותך לידי. אם ח?פ?צ?ת חיים את, שתפי פעולה... שתפי פעולה... שתפי פעולה..." שמעה את קול הקטיפה שהדו התרחק לאטו מבעד לערפילים שבמוחה.

      אורלנדה הושיטה את ידיה ואחזה קלות במותניו של הקצין המופתע. תאוותו גברה וכך גם תנועות גופו. אנקת סיפוק פילחה את חלל החדר ואורלנדה חשה את זרעו החם בתוך גופה.

      רגע אחר כך קם מהמיטה, התלבש בנחת, עיניו מחייכות לעברה. לפתע שלף את חרבו ובטנה של אורלנדה התהפכה בקרבה. אך דבר מוזר קרה. הקצין ק?ר?ב את החרב לעבר צווארו בתנועה חדה ואז, בעוד נשימתה נעצרת ולבה מתפרע, החזיר את החרב לנדן ואותת בידו תנועה רחבה של שלילה, והחיוך עדיין על פניו.

      הוא נגש לדלי המים וכיבה את האש בתנור. אחר כך שלף אחת מאבני הפחם ולאחר שליטף את פניה ביד עטוית כפפה עזב את הדירה, סוגר מאחוריו את הדלת. מעבר לדלת שמעה אורלנדה חריטות של אבן הפחם.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "שלושה ימים נמשך הטבח באנטוורפן. שלושים אלף גברים, נשים וטף מצאו את מותם האכזרי." (צילום: ShutterStock)

      דקות ארוכות שכבה מאובנת ורק קול זעקת ייאוש של אחד הנטבחים, קרוב מאד לחלונה, גרם לה לקום. היא פתחה את הדלת והציצה החוצה. לאדם שזעק שם לא יכלה עוד לעזור אך על צידה החיצוני של הדלת גילתה כיתוב פחם חד משמעי:"הכניסה אסורה. המפר פקודה זו ימצא את מותו!! קפיטן ראול". כה כתב הקצין הספרדי על דלת העץ וחתימתו המסולסלת העידה על נחישות.

      כאשר הביטה סביבה, חזרה והבחינה בעקבות הבוץ והדם על הרצפה. היא שבה ונטלה את המטאטא ודלי המים ובתנועות מטורפות, חסרות כל שליטה, הבהיקה את עקבות האסון שנפל עליה.

      שלושה ימים נמשך הטבח באנטוורפן. שלושים אלף גברים, נשים וטף מצאו את מותם האכזרי. אך אורלנדה ניצלה. איש לא נכנס לדירתה. מספר פעמים שמעה אמנם רחשים ושיחות חפוזות ליד דלתה אך אלה התרחקו מיד. פקודתו המרתיעה של קפיטן ראול עשתה את שלה. מוזרות הן דרכי האל. האיש שאנס אותה הוא גם זה שהציל את חייה.

      לסחור ברוח/ מיקי וייס, הוצאת תבונה