מאז התאחדו לראשונה ב-2003, בכל פעם שהתרבות הישראלית מתחפשת לגותהאם סיטי ומדליקה את הפנס שמאותת על מצוקה, הם באים: התשובה לבינוניות ולאובדן הדרך של החיפוש הישראלי אחרי מגע עם העולם המערבי שלא מגיע מתוך שנאה עצמית, אלא דווקא עוצמה ואמונה במה שיש לך. שיר אחרי שיר בהופעה אמש (רביעי) ברדינג 3 בתל אביב, הראשונה מתוך שבוע אינטנסיבי של חגיגות, התחזקה האמונה שמינימל קומפקט הם בעצם אי מוזיקלי, אנסמבל שבעצם אין לבודדים שבתוכו יכולת לשחזר את השלם הזה לבדו. רובם עשו דברים מדהימים וחשובים לבד, מברי סחרוף ורמי פורטיס ועד פורטיסחרוף, אבל ההישג של מינימל הוא ההישג של מינימל. זו הסיבה שכל איחוד שלהם, על אף שמדובר במסע היסטורי נטו ללא שירים חדשים, מצליח להחזיק מעמד ולהישמע רלוונטי ועכשווי: לא היה לזה עבר בישראל וההמשך לא שחזר את אותן האיכויות.
אבל המכונה המשוכללת לא יכולה להסתפק בעצמה: מינימל קומפקט 2012 חכמה בשלוש שנים מאז האיחוד הקודם, עם הברקה אחת מרכזית: הליהוק של קולין ניומן, מוזיקאי שבכל מקום שמכבד יצירה נחשב ליוצר משפיע ומעורר השראה בזכות להקתו Wire; ניומן מנגן בגיטרה חשמלית לאורך המופע ובאופן די מפתיע, נוטל לא מעט מתפקידי ההובלה שסחרוף לקח על עצמו לאורך השנים ומאפשר לאחרון לנהל את ההצגה וגם להפגין את כישרון הנגינה שלו על קלידים, דבר די נדיר בהופעות הסולו שלו.
ברגעים שבהם ניומן, סחרוף ורמי פורטיס מנגנים בחשמליות, הצליל של מינימל קומפקט מצליח להימתח ולהימתח בין המשמעת האסתטית שעליה נבנתה הלהקה לבין הרוח החופשית שמייצג גיטריסט כמו פורטיס, האחראי על הפידבקים והפרצופים המשמחים. הנה, "Static Dancing" מגיע כבר בשיר השני, וכל מי שאי פעם תהה מה משמעות המושג "פרדוקס בתנועה", רואה אותו על הבמה, רוקד, צועק ומחייך מכאן ועד בלגיה.
מינימל קומפקט באו מוכנים לאירוע שהוגדר מראש כחגיגת יום הולדת 60 למתופף מקס פרנקן, האיש שעדיין לא יודע מתי להתחיל את השיר ומתי לסיים אותו, אלא אם סחרוף מסמן. הם ביצעו למעלה מ-20 שירים, שייצגו היטב את הרפרטואר המפואר שלהם, כולל הפתעות בדמות "Get Inside" שפתח את ההופעה, קלאסיקות כמו "Inner Station" ו-"When I Go" ורגעים סוחפים של ממש כמו "Next One is Real" ו-"Immigrant Song" של לד זפלין שחתם שעתיים משמחות.
די מרתק לראות איך בתוך הרפרטואר הזה, מינימל קומפקט הצליחו להיות ציניים ואידיאלסטיים בו זמנית, ניהליסטים כלפי העולם הישראלי הישן אותו עזבו אבל מלאי תקווה ומחשבה על שינוי כיוון באנגלית. "Piece of Green" למשל, שקורא למצוא "עולם טוב יותר, נקי יותר, ירוק יותר", הוא ממש אנטי-תזה לעידן הפוסט-Pאנק שבו הלהקה צמחה. ההצלחה שלו היא ההצלחה של מינימל קומפקט להיות להקה שמכילה את האגו של אנשיה גם אחרי השינויים הדרסטיים שעברו על הקריירות שלהם, ולהגיע למצב הפרדוקסלי שבו מלכה שפיגל מופיעה על הבמה עם בעלה ושני בני זוג שלה לשעבר וכולם יודעים שלא משנה מה, בסוף זה ייגמר בספירה לאחור עד ההופעה הבאה.
מעבר לכך, מינימל קומפקט הם בעצם יותר ממודל מוזיקלי: הם אינטלקטואלים אבל רגליהם על הקרקע; הם קוסמופוליטיים אבל בעלי גאווה אתנית אמיתית ומלאת אהבה; הם להקה של גברים שיש בה אישה לא פחות דומיננטית, הם ישראליים שנפתחו לעולם המערבי, הם הומניסטיים בכל צליל ומילה ואף פעם לא לוקחים דבר מאליו. בסופו של דבר, מינימל קומפקט הם הישראליים שהיינו רוצים להיות והדמעה שירדה ב-"Dedicated" ו-"My Will" היתה גם על העובדה שרוב הזמן, אנחנו פשוט לא ראויים להם.
מינימל קומפקט 2012 בפעולה: בלעדי לוואלה! תרבות
מינימל קומפקט בהופעה: נהניתם? ספרו לנו בפייסבוק