אם יש קו מאפיין לסרטים שנוצרו בישראל מאז הפריחה המחודשת של הקולנוע המקומי לפני כעשור, הרי זה נטייתם לעבר הסיפור האישי הכואב. הקולנוענים החדשים שלנו אוהבים להשתמש במסך הגדול, כדי לברר סוגיות כואבות מילדותם או לעיתים משלב מתקדם יותר בחייהם, וקרנות הקולנוע אוהבות לתמוך בסרטים כאלה, היות וסיפור אישי הוא לכל הפחות ערובה לאותנטיות רגשית.
רוב הסיפורים קשורים באופן בלתי נמנע ליחסים בתוך המשפחה, ועל כן אולי הדרמה המשפחתית הפכה לז'אנר מרכזי כל-כך בקולנוע הישראלי. כאלה היו "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות", "אדמה משוגעת" ו"איים אבודים". בשנים האחרונות נסלל נתיב חדש לסרטי הסיפור האישי הכואב, וכך זכינו גם לשני סרטי מלחמה אישיים מרשימים "ואלס עם באשיר" ו"לבנון".
"רסיסי אהבה" של התסריטאי והבמאי ניסים נוטריקה משתייך בגאווה למסורת זו, בבואו לטפל בסיפור אישי כואב על התפרקות של תא משפחתי, המבוסס על הביוגרפיה הפרטית של יוצרו. העלילה מתרחשת בירושלים ב-1968, ונפרשת דרך נקודת מבטם של שני ילדים, מיכה ואיציק. אביהם סמי (יחזקאל לזרוב) הוא רודף שמלות ומהמר, שמנהל רומן עם דינה (עדנה בליליוס), פאם פאטאל עצמאית ובעלת אמצעים. בינתיים, אשתו מלכה (ריימונד אמסלם) מנסה למנוע את פירוק המשפחה בעזרת כוח האמונה שלה.
יש בחומרים ש"רסיסי אהבה" מתעסק איתם - ירושלים של פעם והמשפחות הספרדיות המסורתיות והססגוניות שמאכלסות אותה - פוטנציאל קולנועי גדול, שמזכיר את סרטיו המצוינים של משה מזרחי מתחילת שנות השבעים. ב"אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" שלו, סרטים שזכו שנה אחרי שנה במועמדויות לאוסקר הסרט הזר, מזרחי התענג על המרקם הפיזי והאנושי המרהיב הזה בכישרון קולנועי גדול.
בניגוד למזרחי, ניסים נוטריקה מפספס את החומר מלא הפוטנציאל שיש לו ביד, ואינו מצליח לתרגם אותו למרקם אנושי מפורט ומשכנע. ייתכן שהרגשות האישיים שלו כלפי הסיפור וגיבוריו היו חזקים מדי מכדי לאפשר לו את המרחק האנליטי הנדרש מבמאי קולנוע. ייתכן שעיקר חשיבותו של הסרט היא בכך שאיפשר ליוצרו לעבור תהליך תרפויטי מול נקודה טעונה בעברו. מה שבטוח, למרות הרצון הטוב והאותנטיות, הסרט מרגיש רוב הזמן מאולץ, מגושם ולא אמין.
נקודת האור המובהקת של "רסיסי אהבה" היא ריימונד אמסלם בתפקיד האם הנבגדת. אין ספק שזאת הדמות שהיוצר באמת אוהב, וכתוצאה מכך הוא מעניק לשחקנית מספיק חומרים כדי לצקת מהם דמות שלמה ובעלת משקל. אמסלם, כמו תמיד, מסתערת על הדמות בחדווה ומצליחה למלא אותה באנושיות ספציפית ומעוררת הזדהות.
לעומת זאת, ליחזקאל לזרוב בתפקיד האב הסורר אין את החספוס והכריזמה העממית שהדמות שלו דורשת לכאורה, ורוב הזמן הוא חולף על המסך מבלי להשאיר רושם מובהק. בין תפקידי המשנה מתבלט ערן בן זאב על תקן המחזר המעט קריפי של האם. בסך הכל, "רסיסי אהבה" הוא סרט מלא אהבה וכוונות טובות, אך דל למדי ביכולת קולנועית.
"רסיסי אהבה": עדנה בליליוס על איך זה לשחק פאם פאטאל
"רסיסי אהבה": איפה ומתי לצפות?
"רסיסי אהבה": ראיתם? אהבתם? שתפו אותנו בפייסבוק