ב-15 השנים שעברו עד שחזר לאונרד כהן לבמות ב-2008, התעצב לו דור שלם שהתרגל להתרגש ממנו דרך אלבומי האולפן שלו בלבד. כאמן בינלאומי אהוב במיוחד וכמובן, גאון חד פעמי, אין פלא שזה הספיק ולראייה, הביקוש העצום להופעותיו של כהן ברחבי העולם. ואולם, כעת ההאזנה לאלבום החדש והיפהפה של כהן, "Old Ideas", לא יכולה להיעשות בנפרד מזיכרון ההופעה המדהימה שלו באצטדיון רמת גן בספטמבר 2009. ישראל, שאינה משופעת ברגעי חסד טהורים ובאנשים בעלי 100 אחוז כוונות טובות הדורשים בשלומה, זכתה לראות את כהן מגיע אחרי תלאות פוליטיים רבים.
משהגיע, דיבר אליה כהן, כפי שהוא עושה בשיריו, ביושר רגשי ואינטלקטואלי שהתהווה לשעתיים וקצת של חסד אמיתי, מהסוג שכותבים עליו בדרמות נוצריות או בסיפורי מעשיות יהודיים. ברכת הכהנים שנשא בסיום ההופעה היתה נוק-אאוט ל"שלום" המטופש שכל אמן בינלאומי חש חובה לומר מעל הבמה במבטא זר ומנוכר, והרגשה שהנה, משהו טוב קרה פה, לשם פאקינג שינוי.
הרנסנס היצירתי של כהן בעקבות אותו סיבוב הופעות משלים היטב את תחושת הגאולה שהיתה לדור שזכה סוף סוף לראות את כהן ולא רק להאזין לו. סיבוב ההופעות הזה העניק לכהן סוג של סיבה להמשיך להיות, ומכאן גם הדרייב לאלבום הראשון שלו מזה שמונה שנים, אז יצא "Dear Heather" שנשמע כמו אלבום מפס הייצור של כהן ולא כמו אלבום של כהן. הסיפור ב-"Old Ideas" הוא אחר לגמרי.
"Old Ideas" הוא מסוג האלבומים שכדאי להתעכב על כל מילה שנהגית בו, עדיף בזמן שחצוצרה שוברת את הקרח שבין האפלה עליה שר כהן לבין האינטימיות הגדולה שהשירים עטופים בה. הוא אולי נקרא "רעיונות ישנים", אבל המחשבות שבו נשמעות חיוניות, פואטיות, כמעט מהפנטות. כרגיל, כהן שר בגוף ראשון, אבל זה גוף שמתאים במידותיו לכל אדם. תפיסת החיים המורכבת של כהן עוברת ב-"Old Ideas" שיר אחרי שיר עם אור וחושך, פיזקה ורוחניות, ישירות ומטאפורות.
העיבודים המוזיקליים באלבום הם המשך ישיר לטור דה פורס המוזיקלי של הרכב ההופעות עמו הסתובב כהן כשנתיים, ופועל יוצא של התלכיד שנבנה בין כהן ונגני על כמו פטריק לאונרד ודינו סולדו וכמובן זמרות הרקע הקבועות של כהן שרון רובינסון והאחיות ווב. הסינרגיה הנדירה הזו, ששמורה לטרובדורים ונגנים שהם מקצוענים-מעריצים, הופכת את הצליל של "Old Ideas" לחם וסמיך, עם עבודת מיקס מושלמת בין כל פריטת מיתר בגיטרה לצבע הקול של כהן.
"Show Me The Place":
אגב קולו של כהן, השנים מעט ניכרות עליו, אבל ספק אם במודע או שלא, כהן סוגר מעגל עם מעריץ ישן שלו, טום ווייטס ובשירים כמו "Show Me The Place" הוא נשמע כמו העתק די מצמית של ווייטס. כמובן שכהן לעולם לא יוכל להישמע כל כך מלוכלך, אבל החספוס הנוסף של כהן הוא לפעמים הרענון שדרוש לקול כל כך מזוהה כמו זה של כהן, והאקס-פקטור שמחזיר הביתה את אלו שנמאס להם מאותו קול קטיפה.
קלישאות חורף מוזיקליות הן דבר נלוז ומעצבן, ולכן כדאי להיפטר מהן בהקדם, במיוחד בהקשר של "Old Ideas": כן, כהן תמיד היה מאסטר של אינטימיות והשלכה מוזיקלית לשמיכה עבה, אבל "Old Ideas" כל כך הרבה יותר חכם מלהפוך אותו למוזיקה של זיונים או התכרבלות. "Darkness", למשל, הוא שיר מריר של אדם שנפל למרה שחורה בה נדבק מאהבת חייו, ובמבט לאחור הוא מגלה שהזמן שאיבד לא יחזור. רק לבדו, "Darkness" מוכיח שוב שכהן כל כך הרבה יותר מורכב ועמוק מהקלישאות שנערמו על יצירתו עם השנים.
במשפט הכי חזק בשיר, כהן כותב "אין לי עתיד, אני יודע שימיי ספורים, ההווה לא כל כך נעים, פשוט יש כל כך הרבה דברים לעשות, חשבתי שהעבר ישרוד אותי, אבל החשיכה השיגה גם את זה". הרעיונות הכביכול ישנים של לאונרד כהן, כמו המשפט הזה, הם זהב שאנשים לא יוכלו לקנות גם בכסף שממילא אין להם, אבל זהו משפט שתמיד מלווה את המחשבה על כהן עצמו בשנים האחרונות: בגיל 77, כל פעולה אמנותית של כהן עלולה להצטייר כאחרונה הופעה אחרונה, שיר אחרון, אלבום אחרון. הסופיות נוכחת מאוד ב-"Old Ideas", אבל כהן ניגש אליה עם חיוך של צ'שייר ויד זריזה שמוכנה לשלוף ראשונה מול המוות. הוא אולי לא יקבור את כולנו, אבל המוזיקה שלו כן.
לאונרד כהן בישראל - כל הכתבות והביקורות
לאונרד כהן: האזנתם לאלבום החדש? אהבתם? שתפו אותנו בפייסבוק