"סוסית" של לאה איני - נסיון אמיץ שנופל בפח יומרנותו שלו

    נדמה שלאה איני הרגישה צורך לברוח הכי רחוק מ"ורד הלבנון", וב"סוסית" החדש, היא אמנם דוהרת רחוק, אבל אולי זה פשוט רחוק מדי

    • לאה איני
    דוד רוזנטל

    לאחר ההצלחה של "ורד הלבנון" הרגישה לאה איני צורך לברוח למקומות אחרים, רחוקים יותר ממלחמה צה"לית, ניצולי שואה וילדות קשה. הרומן המטלטל שלה, שזכה בפרס ביאליק וכמעט גם בפרס ספיר, נותח עמוקות, עורר תהודה גדולה והבהיר שאיני נמנית, למי שחלק על כך לפני כן, עם השורה הראשונה של סופרי ישראל. כעת, לאחר ההצלחה הגדולה, הרגישה איני שהיא צריכה לעשות מה שעשתה לא מעט פעמים בעבר – לחשוב מחוץ לקופסה, להמציא את עצמה מחדש ולעורר הדים מסוג אחר, עם יצירה לא צפויה שתלך בכיוון הכי רחוק משניתן לחשוב. זו, לפחות, המסקנה לאחר קריאת הרומן החדש שלה "סוסית".

    "אני סוסית", מתוודה גיבורת הספר, אלכסנדרה סאשה-זית, "יש לומר את זה כבר בהתחלה. אמנם, זהו פרט לא מאוד חשוב בחיי; לא אחרי שכבר למדתי לקבל את עצמי כפי שאני. בת שלושים ושבע, גבוהה ומוצקה, בעלת פנים חציליות, שיניים קדמיות בולטות, נחיריים פחוסים במקצת ועיני ערמון גדולות וגליות-ריסים". פיסקת הפתיחה הזו היא גם הרגע הראשון והאחרון שבו ניתן לטעות ולחשוב שאיני כתבה סיפור שגרתי ומתוסבך על רווקה זקנה ודחויה שהגיעה לצומת דרכים בחייה.

    אין רחוק יותר מהרושם הזה, משום שסאשה הסוסית היא בחורה שבדמה באמת יש גנים סוסיים ורבים מבני משפחתה רוקעים ברגליהם, ולא באופן מטאפורי. היא עובדת בחווה באל פאסו במשך שבע שנים, עד שיום אחד היא מקבלת דיווח שסבתה הורישה לה חלקת אדמה במושב נו?ב ליד גדרה (יישוב בדיוני, לא להתבלבל עם המושב האמיתי ברמת הגולן). מאותו רגע, סאשה מתחילה לחלק את זמנה על קו נוב-אל פאסו ומתוודעת למורשות מפתיעות, ליצורים מוזרים ולסיפורים שעולים על כל דמיון, וכל זאת תוך ניהול מאבקים עם קרובי משפחה שמערערים על הירושה שקיבלה ומעורבות באופרת סבון בסגנון טקסאני.

    טוב לדעת (מקודם)

    בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    יותר מדי מרכיבים, יותר מדי מאמץ. כריכת הספר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    איני החליטה לתת דרור מוחלט לדמיון ולנצל את כל משאביה כדי ליצור משהו אחר, פחות מוכר לקורא הישראלי. היא מציפה בעיות מוכרות, כמו קרבות פוליטיים תוך-משפחתיים ומלחמות מעמדות, אבל עוטפת הכל בריפוד עבה של פנטזיה. הז'אנר הזה הוא מצרך חסר במיוחד בספרות העברית, שמתמסרת טוטאלית למציאות היומיומית ומשועבדת לגבולות הדקים של מדינתנו. זוהי אגדה שלוקחת קצת מכאן וקצת משם. יש בה דמויות שנראות כאילו יצאו היישר מהמיתולוגיה היוונית, מהברית החדשה ומהתנ"ך, ואפילו קורטוב ערבי שמפזר ניחוחות של "אלף לילה ולילה". כל אלה משתלבים בישראל ובארצות הברית של המאה ה-21, במטרה ליצור בלילה מעניינת שתגרה את הדמיון.

    מה חבל שהניסיון הזה יצא יומרני. איני זרקה הרבה מרכיבים לתבשיל, והתוצאה היא חוסר טעם במקרה הטוב ודליחות במקרה הגרוע יותר. ב"סוסית" אין שום דבר שיכול להחזיק אותנו בציפייה להמשך. העלילה לא מצליחה לסחוף, הדמויות אינן אמינות ומאידך גם לא מספיק גרוטסקיות, מה שמקטלג אותן אוטומטית כלא רלוונטיות. ולבסוף, דווקא היותה של איני סופרת בעלת יכולות מוכחות עומדת בעוכריה, משום שהשימוש שלה במטבעות לשון חלקלקים וכאילו-משעשעים נראה מאולץ ואפילו ילדותי. ביטויים כמו "מגילות יוחסוסין" או "גמר את הסוס" וקרוב משפחה העונה לשם "סוסתיאל", למשל, אינם מצליחים להעלות אפילו חיוך קטן, רק אונסים את עצמם על העלילה, בניסיון נואש לשוות לה נופך קליל וזורם.

    אך קלילות וזרימה, למרבה הצער, הן משהו שלא באמת קיים ב"סוסית". הרומן הזה לא מאתגר, לא מצית את הדמיון ומציב את עצמו הרבה מתחת לרף התחתון של הספרות הפנטסטית. איני ניסתה לעשות הפעם משהו אחר - בועט, מתוחכם ורחוק יותר מהכבדות והריאליזם. אלה תמיד היו מנת חלקה של הספרות הישראלית, אך בשנים האחרונות נדמה כי אף הגבירו את השפעתם עליה ודומה שהיא גמלה אומר לקרוא עליהם תיגר. זהו נון-קונפורמיזם שראוי להערכה, אבל המוצר של איני, שאין לחלוק על כישרונה העצום, נעדר כל נשמה. משל כמו זה המוצג ב"סוסית" אמור לגרות את המחשבה, רק שבמקרה הזה הוא נראה חסר מוצא, בלי כמיהה ממשית של הקורא לזהות את פירושיו ולגלות את הנמשל. אם להשתמש בנשק של איני עצמה, אפשר להגיד שהפעם היא הימרה על הסוס הלא נכון ומומלץ לעשות פניית פרסה.

    סוסית// לאה איני, הוצאת זמורה ביתן, 232 עמודים

    "סוסית" - האם תתנו לו צ'אנס? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully