"ארץ נהדרת" חזקה על חלשים: חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

בראיון מעולה דחקה אילנה דיין את הרב מוטי אלון, החשוד במעשים מגונים בתלמידיו, אל הפינה. כמו ציפור פצועה שמשתוללת ואינה מבינה שמנסים למעשה לעזור לה על ידי שחרורה לחופשי, הרב אלון נצמד לפינה הלחיצה ביותר. שאלותיה של האינקוויזיטורית הטלוויזיונית סגרו אותו מכל הכיוונים עד שהנחיתה עליו את השאלה הקשה מכול. והיא עשתה זאת יפה - באנדר סטייטמנט - כך שהרב יבין למה היא מתכוונת אך מבלי שתצטרך לומר זאת מפורשות. היא לכאורה שאלה את הרב האם בגלל הדת ובגלל המעמד שלו, הוא לא מתמודד עם הזהות המינית שלו, כלומר עם העובדה שהוא הומוסקסואל? לב הציפור אז פשוט נדם.

הרצף שבין איל קיציס ב"ארץ נהדרת" לדודו ארז ב"זה מהטלוויזיה" מעניק תחושה של חדר מדרגות - זה מהדהד עוד ועוד: הדיבור המונוטוני של מגיש חדשות שהוא למעשה ליצן, כיוון שהוא דואג לסלסל את קולו בכל סוף משפט, זולג מתוכנית אחת לשנייה. קיציס לפחות עושה זאת בעדנה. במדינה בה שובע תיאבונם הטלוויזיוני של הצופים בעיקר מצריכת חדשות וריאליטי, נדרשת הנחיה מסוג אחר, אם לא חדש - לפחות כשמדובר בתכניות מסוג שונה. זה נקרא גיוון, או בשמו העממי יותר: חלאס, מיצינו.

מלבד העדכון כמה "share" עשו בפייסבוק לתמונת הדוגמניות העגלגלות, שבלעדיו אין משמעות לחיים, נוצרה ב"צינור לילה" אינטראקציה שפשוט אינה מהעולם הזה. זה קרה בראיון של המנחה גיא לרר עם אסי דיין. מצד אחד, המנחה והמגישים הנוספים שלצידו שנראים כאילו נתלשו מבר לנינסטי הממוקם בבניין מגורים בתל אביב, ומצד שני אסי דיין שנראה כדינוזאור אינטלקטואל שהתעורר לפתע במאורתו מתרדמת החורף.

בראיון, לרר ניסה לשמש כבלם לדיין, שמתגלגל ככדור שלג והולך ומגביר עלבונותיו כנגד יאיר לפיד: "ג'ל בשיער נשאר באופי", "כתב ספרים שהם חיקוי של רימונד צ'נדלר" ו"יש לו רזומה של סלרי", כפי שנאמר שם בין השאר. אך הבולם אינו יעיל ונוצרת כימיה מרתקת לצפייה. דיין אולי נראה כזומבי אבל הוא משתלח ביאיר לפיד ומותיר את המנחה, שאולי בבחירות אפילו עוד יצביע למפלגתו, נבוך עד עמקי נשמתו.

נמשך הזיגזג החריף של "ארץ נהדרת" בין הסאטירה לקומדיה דל-ארטה ולמסיבת סיום של כיתה י"ב. נודה בעובדות היבשות: מסיבת החיקויים והאיפור הזו מנצחת את אלו שעשינו אנו במסיבת הסיום בתיכון, כשחיקינו את אודליה רכזת השכבה למשל. החיקוי של זאב נחמה היה קורע וזה של ניקול ראידמן היה מגניב. אבל הגימיק והטכניקה הפכו לקונספט והתוכן הסאטירי התרוקן.

תוכנית סאטירה באה לתקוף את החזקים ואת מי שמגיע לו וזה תפקידה. מערכון שמציג את אומללות המחאה החברתית ולא את הממשלה שמחצה את גל המחאה באבו, מחטיא את המטרה. במקום לנצל את המעמד שניתן ל"ארץ נהדרת" כסאטירה ולהחטיף למי שצריך, מצטיירת התוכנית כבריון שלועג, יורק ומרביץ לכולם ללא הבחנה.

אז נותרנו עם תנועות גוף מדויקות, דיבור מהוקצע ועם ראנינג גג כמו "אתה יודע מה זה בבון? בבון זה קוף" של ניקול ראידמן שעושה עלמה זק שוב ושוב בכישרון רב. "ארץ נהדרת" כאילו מציבה אותנו במדרחוב באיטליה של המאה ה-16, לראות תיאטרון כמו אותה קומדיה דל ארטה, שנעזרה במסיכות מוגזמות על פניהם של השחקנים. זו חוויה נהדרת ומשעשעת בפני עצמה, אבל התוכנית אינה משאירה אותנו, נאמר, שכובים על ספת סלון ביתנו שבמאה הנוכחית, בעזרת חריפותה, שנינותה או עוצמתה.

תנועת הגבות של יעקב אילון הן כמו פרשנות קסוטו לתנ"ך. מיד לאחר כתבה או אייטם, כשחוזרים לאילון, הוא מרים גבותיו - כל פעם בצורה דרמטית מעט אחרת. לאחר אייטם גן יום לכלבים למשל, גבותיו מתרוממות ומתמקמות חזרה במהירות. אילון מסמן כך לצופים ש"זה היה נושא מהיר וקל לעיכול, ממשיכים". לעומת זאת, לאחר כתבה על חובות דיירים עניים לעיריית חיפה, גבותיו של אילון מזדקפות, משתהות בשיאן לחלקיק שניה וצונחות בחזרה באגביות מיוחדת. אילון מסמן לנו שזהו נושא מורכב יותר לעיכול – עבורנו, כמו גם עבורו.

חמש הערות על טלוויזיה: מה ההערות שלכם? ספרו לנו בפייסבוק