פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דביר בנדק: "התיאטרון הוא האח המפגר של הקולנוע"

      כנס זכויות יוצרי התיאטרון בסוף השבוע הפך לדיון חשוב על עתיד השחקנים, המנהלים האמנותיים והז'אנר בכללו. המלחמה בדרך

      אולם כנסים גדול באופן יחסי, התמלא כמעט עד תום במי שמוגדרים "אנשי התיאטרון של ישראל". אחרי שנים של תסכול ובפעם השמינית, לערך. הפעם, יש בפיהם הצעות הנשמעות חדשניות יחסית בעמידה על זכויותיהם ובעיקר על פרנסתם, אך לפי הדעות המרובות באינספור הנושאים הדורשים טיפול, נדמה כי מלחמת האזרחים הקבועה בין הצדדים – שחקנים, במאים, מחזאים וכו' - לא תאחר לבוא.

      בינתיים, מתכנס פורום יוצרים המורכב מהאיגודים השונים - איגוד השחקנים, איגוד הבמאים, המחזאים, מעצבי הבמה ועוד. הפורום נפגש במשך החודשיים האחרונים בצורה מסודרת ומצומצמת, וגיבש חמישה נושאים בהם יש להיאבק ולהוביל לשינוי. הכנס הנוכחי מתחיל ביצירת מחול המוגדרת כ"ריקוד התקציב", אשר בעזרת צעדי מחול וטקסט אינפורמטיבי בלבד, מציגה את הפסד היוצר מכל הפקה שעולה באופן עצמאי בלא פחות מ-130 אלף שקלים. לא סתם התיאטרון מכונה "האח המפגר של הקולנוע" בפי יו"ר איגוד השחקנים, דביר בנדק.

      "פעילות משותפת יכולה להביא את כולנו לתוצאות טובות יותר, גם מבחינת תנאי ההעסקה שלנו וגם מבחינת התוצרים שאנחנו מוציאים בסופו של דבר", אומר הבמאי נועם שמואל, "נוצר מצב שהיצירה שלך נשארת בידי התיאטרון, ואתה לא יכול להיות בטוח שהיא תישאר באותו מצב בו בנית אותה. מתחשיב שנתי של השכר שלנו, הבנו שאנחנו נמצאים הרבה מתחת לשכר המינימום במשק. אם יתמזל מזלנו להפיק בתיאטרון הרפרטוארי, גם אז נעשה בממוצע שתי הפקות בשנה. אם ניקח את סכום המשכורת ונחלק אותו באופן חודשי, נגלה שהיא הרבה פחות משכר המינימום שעומד על 4,500 שקלים בחודש. שכר זה מגיע למי שעובד חודש בחודשו, ואילו אנחנו צריכים להיצמד לשכר הממוצע במשק, שהוא 8,500 שקל, גם ליוצר הכי צעיר שנזרק מבית ספר למשחק". "פלטפורמה אמנותית בחינם", צעק אדם בקהל, "נמצאת בנעליים של אשתי".

      מנכ"ל שח"ם שחר בוצר (יח"צ)
      להסתכל על אירופה. שחר בוצר (צילום: יח"צ)

      אחרי הכנס המשותף, חולקו היוצרים באופן עצמאי לפורומים קטנים יותר, ודנו בכל אחד מחמשת הנושאים המרכזיים: נאותות ההפקה, תנאי השכר, הגבלת הקדנציות של המנהלים האמנותיים וההנהלות הציבוריות, הכנסת נציגי תיאטרון בפורומים משמעותיים, וכן מודל תקצוב התיאטרון בארץ. "אירוע השולחנות העגולים אמור להוביל למחקר בנושאים שנרצה לשנות", אומר שחר בוצר, מנכ"ל שח"ם, "את המחקר נשווה למדינות אחרות לאירופה, ואיתו נגיע למנהל תרבות – כך יהיה להם קשה יותר להתעלם מאמירה כזו, והיכולת שלנו לסגור את הברז תהיה גדולה יותר". ואמנם, ההשוואה למדינות אירופה הקרה, להן יתרון של מאות שנים בהתפתחות תרבותית, חוזרת על עצמה מספר פעמים, בעיקר בנושאי הקדנציות.

      "בחודשים האחרונים קבלנו סירוב לקיים משא ומתן מהנהלות התיאטרונים, בטענה שאנחנו מהווים הגבל עסקי", אומר שמואל, "מסתבר שבגלל שאנחנו חבורה של פרילנסרים, אסור לנו להתאגד או לשבות. אנחנו עובדים כל הזמן, לא מפסיקים לעבוד אפילו לא לרגע, ולפני שאנחנו מרימים ידיים ואומרים שאנחנו עוזבים את התחום, אנחנו רוצים לוודא שאנו עושים את המקסימום כדי להשיג את התנאים המינימליים ליצירה כמו בכל מדינה מתוקנת".

      "אנחנו אמנם ממשיכים לומר שהתיאטרון הוא הבית שלנו, הלחם והחמאה, אבל אנו צריכים לזכור שכשאנחנו לא ביצירה, ורוב הזמן אנחנו לא ביצירה, מי שכן יוצר, עושה זאת על בסיס לא טוב", אומר בנדק. "זה הזמן לחזור להיות פעילים בכל ועדה שמחליטה על אופק התיאטרוני הישראלי, ואם נחליט שאנחנו רוצים לא לעשות תיאטרון, לא נעשה תיאטרון".

      שמואל הספרי (יח"צ , משה שי)
      לבדוק את גודל הנבוט. שמואל הספרי (צילום: משה שי)

      שמואל הספרי, יו"ר איגוד המחזאים, רוצה לעשות תיאטרון אך לא בוחל באמצעים. "כשיוצאים למלחמה, צריך לבדוק מה גודל הנבוט שאנחנו באים איתו, ומשמעות הפורום היא שהנבוט גדל", הוא אומר. "בעזרתו נוכל לשים אצבע על השלטר, בדיוק כמו בשביתה של חברת החשמל. המאבק מחייב אותנו לזהירות בדיונים ולא להתלהמות, כמו שאני אוהב. אנו זקוקים לתעוזה, נחישות וקרירות".

      מי שמפגינים קרירות באופן מובהק הם דווקא המנהלים האמנותיים של התיאטרונים, שבאו לתמוך במאבק בזהות כפולה, שכן אחת ממטרותיו העיקריות של הפורום היא להחליפם. "אני לא האיש שיושב בוועד העובדים", אומר עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, "אני ממש פאסיבי. זה היום שלהם היום. בדרך כלל אני מת על יחסי ציבור, אבל לא היום".

      גם איציק וינגרטן, מנהל סמינר הקיבוצים, שם נערכו הדיונים, מצהיר: "אני לא האדם הנכון, היום אני רק מצטרף. אני שמח מאד שהאנשים האלה יוצאים להיאבק על הזכויות שלהם, כי קורים דברים לא נכונים. למרות שזו לא פעם ראשונה שזה קורה, הפעם יש הרגשה של אנרגיה יותר טובה ועוצמה רבה יותר. אני מאמין שתוצאות בשטח עוד עשויות להיות. האנשים האלה הם אלה שאמורים להראות דוגמא לכל".

      עומרי ניצן (יח"צ , אורן יזרעאל)
      ניגוד אינטרסים. עומרי ניצן (צילום: אורן יזרעאל)

      "היום קורים דברים טובים. דנים במצב התיאטרון, מצב האומה, מצב היוצר", אומר משה איבגי, ומיד עובר לענייני השעה: "כמה זמן מנהל אמנותי יכול לשבת על כסאו? אם ראש ממשלה יכול להחזיק ארבע שנים, אני חושב שאפשר להגדיר קדנציה של מנהל אמנותי. חוסר התחלופה מונע הליכה לפני המחנה. גם אם מנהל אמנותי אחד יהיה פחות טוב מקודמו, זה עדיין שווה את המהלך. אני מתפלא על המנהלים האמנותיים בעצמם. הם עוסקים באמנות, מה, אתה רוצה להשאר תקוע עשרים שנה בכסא שלך?".

      עירית פרנק, מנהלת תיאטרון הסמטה, מוכיחה שלא כולם רוצים בשינוי. "אנשים כמו ציפי פינס מבית ליסין או נועם סמל של הקאמרי הם אנשים כל כך מקצועיים, שלמדו את המקצוע כל כך הרבה שנים. אם נזרוק אותם ונקח אחרים, לאנשים ייקח כל כך הרבה שנים ללמוד, ואז מיד יגידו, 'רוטציה'. כך נמוטט את עצמנו. עובדה שכשהלך נתן דטנר לנהל את תיאטרון באר שבע, הוא היה צריך ללמוד את התפקיד, וכך גם קם ועזב – הוא לא הצליח. לקחת כוח אדם ולהחליף אותו מתוך כעס מפאת משכורות עתק, זה לא הגיוני. רענון אפשר לעשות גם בדרכים אחרות".

      השחקנית והבמאית דליה שימקו לקחה על עצמה, בתעוזה רבה, להוביל את הפורום המצומצם העוסק בקדנציות. אחרי מספר דקות, הוצאו ממנו כל העיתונאים שביקשו לסקרו, מפאת היותו "שיחה בין חברים", לדברי הספרי. "אם היום ארצה ללכת ולהציג בתיאטרון הרפרטוארי, אלך לשבת בדיוק מול אותם אנשים", מספרת שימקו, "לי אישית זה נראה מאד משונה. בפעם האחרונה שנפתח דיון כזה, הוא היה מלא אגרסיות, בעיקר של ציפי פינס, על כן צריך להתדיין באופן לא אישי".

      משה איבגי (יח"צ , ורד אדיר)
      "אם ראש ממשלה יכול להיות 4 שנים, אפשר להגביל קדנציה של מנהל אמנותי". איבגי (צילום: ורד אדיר)

      "הדיון על הקדנציות הוא תמיד דיון מאד רגשי", אמרה שימקו בהצגת המסקנות שלאחריו, "יש תחושה שכולם מסכימים, ושמי שצריך לעבור מתפקידו מסכים גם הוא, אבל 'לא עכשיו'". כמו כן, עלתה תחושה שהפורום חושב כי צריך להחליף גם את הדירקטוריון והמנכ"לים. אולי לא מאד קשה לנהל תיאטרון, כי אפשר גם לנהל מדינה וצבא להחליף כל ארבע שנים". בפורום הוצעו האפשרויות של סטאז'ים להכשרת מנהלים אמנותיים, וכן ועדות חיפוש שימצאו אותם צעד אחר צעד. עם זאת דבר אחד ברור, לדברי שימקו: "מנהל תרבות של משרד התרבות לא יוביל מהלך כזה, וזה צריך לבוא מהאיגודים תוך אחריות רבה מאד".

      בסופו של יום, המלים הגדולות מובילות רבים לכדי אנחה הרחוקה מרווחה, לכדי ייאוש. "חזרה של ארבע או שמונה שעות תהיה יותר מעייפת", אומר הבמאי רוני ניניו, מנחה האירוע המעיד על עצמו כאופטימי. "אני חושב שיש פה סיפוק גדול, כי למרות שכל אחד בתחומו הוא אינדיבידואליסט ואגואיסט, וישנה תחרות רבה, ישנה גם הבנה שהרבה דברים דורשים התאגדות משותפת וערבות הדדית בין האיגודים. אם המקצוע הוא בנפשך, ואתה מבין שקשה לך להתפרנס ואתה מתוסכל אמנותית, הגיע הזמן לפעול. אני לא חושב שזה מתסכל או מייאש, אלא דווקא מאד מעודד".