עמרי אפק: "התקשורת צריכה גישה אחרת לספורט"

הפרשנות המקצועית, כתיבת השירים למגירה, הסירוב ל"אח הגדול" והחלום על פרל ג'אם - עמרי אפק הוא לא פרשן הכדורגל הטיפוסי שאתם מכירים. ראיון מיוחד

אבנר שביט
08/02/2012

בקיץ הקרוב יגשים עמרי אפק חלום. זאת לא תהיה נסיעה לאליפות אירופה בכדורגל וגם לא לאולימפיאדה, אלא להופעה של פרל ג'אם באמסטרדם. "15 שנה אני חולם לראות אותם, אבל הסיבובים שלהם באירופה היו בקיץ, ואני תמיד הייתי במחנות אימונים", מספר הכדורגלן בעבר ופרשן הכדורגל בהווה בראיון לוואלה! תרבות. "השנה, אחרי שפרשתי, סוף כל סוף אני יכול לעשות את זה, ואני כל כך מתרגש. עד כמה שאני אוהב גם אמנים אחרים, זאת ה-להקה שלי. כשהייתי ילד, היו תלוים לי על הקיר פוסטרים של אייל ברקוביץ' ושל אדי ודר, הסולן שלה. אם היית אומר לי שאני צריך לוותר בשבילה על גמר ליגת האלופות, לא יודע במה הייתי בוחר. אני כל כך מצפה לזה שלא משנה אם אני בבית, באוטו או בכל מקום אחר, מעתה ועד ההופעה אני חורש על האלבומים שלהם מההתחלה עד הסוף. גם הלכתי לקולנוע לראות את סרט התעודה החדש עליהם. הפסקול שלו הוא הפסקול שלי בנסיעות".

סביר להניח כי אפק לא יפגוש בהופעה חברים מהמגרש או מעמדות השידור. ככה זה: בעולם שמבחינה מוזיקלית מזוהה בעיקר עם הזרם המזרחי, הצעיר יליד קריית-אונו תמיד היה יוצא דופן, ובאופן כללי לא ענה על האיפיון השגרתי של הכדורגלן הישראלי. יש כאלה שמסתובבים עם אייל גולן ומשתתפים בתוכניות שלו, אבל הוא היה הולך לצמח לראות את אביב גפן ולצוותא לשמוע את שלום חנוך.

בהתאם לזאת, אפק הוא גם עוף מוזר בשמי תקשורת הכדורגל הישראלית. לאחר שנאלץ לתלות את הנעליים בתחילת השנה והוא בן 32 בלבד, הצטרף לערוץ הספורט והתגלה כתוספת כוח משמעותית ומרעננת. בהיפוך מוחלט להצהבה ולהשטחה שעובר על ערוצים מקומיים שכאלה, שלא לדבר על ההתהבמות שלהם ועל חוסר האתיקה שלעתים פושה בהם, שחקן העבר מתבטא ברהיטות, באיפוק, בנועם הליכות ובמקצוענות מוחלטת. בזמן שמשה פרימו מפטר מאמנים בשידור חי, אפק אפילו לא מרים את הקול, ואומר אך ורק דברי טעם.

צנוע ככל שיהיה, אפק מודע למקומו החשוב בתרבות הספורט המקומית. "בזמן שהייתי שחקן, הפריעה לי הצורה המתהלמת והזולה שבה מתייחסת התקשורת לכדורגל הישראלי", הוא אומר. "הרגשתי שיש מקום למישהו שיבוא בגישה אחרת, ולאחר שהקריירה שלי נקטעה ונדרשתי להחליט איך להמשיך בעולם הכדורגל, החלטתי לעשות זאת בטלוויזיה. יצאתי מנקודת הנחה שכך אני יכול להביא ערך מוסף, ולמלא את החלל החסר בכל הקשור לאיך מתייחסים לענף, ואיך מעבירים ביקורת".

עוד בוואלה!

לכבוד ט"ו בשבט: נתח אסאדו טרי ועסיסי עם פירות יבשים

וואלה! אוכל בשיתוף יינות ביתן
דיפולט. דיפולט, מערכת וואלה!
בתמונה: תינוקות קשטן. פרל ג'אם(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

איזה עקרונות עומדים מאחורי אותה "גישה שונה" שמייצג אפק? לבקשתי, הוא שולף במהרה שלושה כללי "עשה ואל תעשה", והראשון שבהם מתייחס לאובייקטיביות. "אני בא ממקום נקי", מצהיר אפק. "אני לא מחפש לקחת תפקיד של אף אחד ולא חולם מחר להיות במקום מישהו, לא רוצה להיות מאמן או סוכן או מנהל. בגלל זה, אין רגשות שמתערבים בפרשנות שלי. אני מאמין שכולם רוצים לתת ביקורות נקיות, אבל ברגע שהתת-מודע שלך לא נקי, זה קשה להיות אובייקטיבי. קל יותר לעשות זאת כשאתה סטרילי ונייטרלי. חוץ מזה, אני מסתכל על הפרשנות כמאה אחוז עבודה, לא כחוויה. אני רואה את המשחק במיקוד מוחלט, בלי להסתכל על הסביב".

ונעבור למחצית השנייה של העקרונות.

"לעולם לא לפגוע במישהו באופן אישי. גם אם יש לך ביקורת, כל דבר צריך להיות מנומק מקצועית. תחושת בטן לא יכולה להצדיק אמירות שלך, ויהיו הן מפרגנות או שליליות. אתה לא תשלח הביתה מישהו וגם לא תכתיר אותו למאמן העונה סתם ככה. זה לא חוכמה לעשות את זה. החוכמה היא להסביר למה מישהו צריך להתפטר או למה מישהו צריך לקבל חוזה לעוד שלוש עונות".

העקרון השלישי של אפק הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות הספורט הבריטית, שתמיד נשאנו אליה את עינינו אבל אף פעם לא באמת יישמנו את הערכים שלה – ההומור העצמי. "חשוב לצחוק על עצמך", הוא אומר בהקשר הזה. "גם אני לא שחקן מושלם ולא בן אדם מושלם, וברגע שאני מתייחס לחסרונות שלי בהומור, אז קל יותר להזדהות איתי, כי אנשים יודעים שאני אולי מבקר, אבל לא מתנשא".

או.קיי, ועכשיו בוא ניקח את כל העקרונות הללו וננסה לבחון אותם בתסריט דמיוני אך לא מופרך – ישראל מפסידה לפורטוגל 0-5 במוקדמות המונדיאל. הרוחות סוערות ברמת-גן, ומודי בר-און מעביר אלייך את המיקרופון ומבקש ממך שורה תחתונה.

"אז השורה התחתונה היא שזה כישלון, ולא משנה בכמה הומור תשתמש, אתה לא יכול להחביא את זה ואין מקום לייפות נפש. זה גם המקום להבהיר: בכל פרשנות צריך שורה תחתונה, ולפעמים היא שמישהו נכשל, אבל זה לא העניין. השאלה היא איך אתה מגיע לשורה התחתונה, ואיך אתה מסביר, מנתח ומנמק את הכישלון".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אף פעם לא אישי. עמרי אפק(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

פרשני טלוויזיה שהתייחסו לאיכות ההופעות של אפק מאז נכנס לתפקידו בתחילת השנה, סיפקו שורה תחתונה טובה. אלון עידן, למשל, שיבח אותו ב"הארץ" והציב אותו כאלטרנטיבה השפויה לדני נוימניזציה של תרבות הספורט המקומית. כל זה אולי לא מפתיע, שכן מאז ומעולם היה ברור כי אפק משתלב היטב במסך הקטן.

עוד כילד הופיע בו אפק, בשעה שהגשים משאלה בתוכנית "חלום עליכם" וזכה לבקר באימון של מכבי חיפה, הקבוצה האהובה עליו דאז. הוא הותיר רושם חמוד ביותר, ושנים לאחר מכן, בעודו שחקן פעיל, היה כתב של המגזין "ספורטי.וי" מבית הטלוויזיה החינוכית. למרות הניסיון הזה, הכניסה לאולפן ערוץ הספורט לא היתה מבחינתו חלקה וטבעית. "קודם כל, לא היה לי פשוט לבקר אנשים שעד לפני רגע היו חברים שלי למגרש וחברים שלי בכלל", הוא אומר. "לאט לאט נפתחתי וזה נהיה לי נוח יותר, אבל לקח זמן. חוץ מזה, יש המון ניאונסים קטנים מול המצלמה שלא הייתי מודע להם. קח לדוגמה את מגזין ליגת הנוער שאני מגיש עם רן מלובני. שם, אני גם מנחה, גם משדר וגם מראיין, וזה שלושה דברים שונים שבעצם לא למדתי את החוקים של אף אחד מהם. אז אני מוצא את עצמי בתוכנית הראשונה עם הטלפרומטר והמצלמה, ובלי לדעת מה לעשות. איך להגיב כשמישהו אחר מדבר? להסתכל עליו ולחייך? להסתכל למצלמה? זה לוקח זמן עד שאתה שוחה בעניינים האלה".

בהקשר של תוכנית המגזין הזו, איך אתה מרגיש עם העובדה שבערוץ הספורט יש שלל תוכניות שכאלה, ובערוצים של צ'רלטון לפעמים מעבירים משחקים לא רק בלי אולפן, אלא אפילו ללא קריינות?

"אם לדבר בכנות, קבלתי הצעות אטרטקיביות מעוד ערוצים, אבל העדפתי את ערוץ הספורט בדיוק בגלל הסיבה הזו. חשבתי שאני אוכל להתפתח שם טלוויזיונית בכמה רמות. גם בשידורים חיים, גם בחדשות, גם בפרשנויות וגם במגזין. אני מעדיף לעשות כמה דברים בו בזמן מאשר לעשות אותו דבר כל הזמן".

לאן למשל היית רוצה להתפתח?

"אני חושב שיש מקום לתוכנית אולפן בסגנון 'יציע העיתונות', אבל כזו שלא תעסוק בכל מה שמסביב, אלא רק בכדורגל נטו. תוכנית שתסביר מה קורה במגרש. אני מאמין שעם האמצעים הנכונים, למשל גרפים, אפשר יהיה להעביר לקהל סוגיות של טקטיקה תכלס. לא רק לשבת ולהגיד שאין, אלא להסביר מה יש, מה אין, מה חסר, מה בדיוק צריך וכדומה".

תמיד היה אחר. עמרי אפק(צילום: יותם רונן)

כיוון שכמה כדורגלנים בדימוס כבר עברו למסך הגדול ובתוכו חצו את הגבולות למחוזות הריאליטי וכדומה, טבעי לתהות אם גם אפק מתכנן מסלול דומה. לדבריו, זה בכלל לא בא בחשבון. "שיהיה ברור: אני לא עובד עכשיו בערוץ הספורט כי אני חולם לארח מחר תוכנית בערוץ 2", הוא אומר. "באתי רק כדי לממש את היתרון היחסי שלי - ההבנה בכדורגל. זה לא שאני מרגיש שאני חייב להיות בטלוויזיה ולא משנה איפה ומתי".

אז אין סיכוי לראות אותך בעתיד ב"האח הגדול כדורגלנים" או משהו כזה?

"הציעו לא פעם ולא פעמיים, ולא רציתי. גם 'רוקדים עם כוכבים' פנו וסירבתי".

אז בוא נגיד שאתה ממשיך להתפתח בתקשורת הספורט, ואתה מקבל את תוכנית האולפן שדיברנו עליה. איזה עוד דם חדש אתה מזרים אליה? הרי עם כל הכבוד, לטווח הארוך לא יספיק עמרי אפק אחד.

"במידה וחושבים קדימה, יש כרגע כמה שהם מאמנים פעילים, אבל אם יבחרו להיכנס לטלוויזיה, אני חושב שיכול להיות מעניין לשמוע אותם. למשל, גיא לוזון, רן בן שמעון או יוסי אבוקסיס, זה אנשים שמבינים כדורגל ואני יושב איתם לשיחות סופר-מרתקות בנושא. לגבי שחקנים פעילים, מיכאל זנדברג הוא מועמד מעולה, וגם יוסי בניון כזה. בזמן ששיחקנו יחד בספרד, דיברתי איתו לא מעט, והוא גם יודע לדבר ולהתבטא וגם מבין כדורגל ברמה הכי גבוהה. השאלה היא רק אם הוא ירצה את זה וגם אם הוא עובר מסך, כי לא כל איש שיחה טוב יכול למצות את הכישורים שלו בטלוויזיה".

לבניון ולכדורגלנים זוטרים ממנו בהרבה יש טוויטר. אז איך זה שלך עוד אין?

"גם פייסבוק אין לי. קשה לי עם הנושא הווירטואלי. אני אוהב את התחושה ואת המגע, אוהב להרגיש שהמילים יוצאות מהגוף שלי. אני מניח שבעתיד אכנס לזה, אבל זה ייקח לי זמן. גם את השירים שלי אני כותב בנייר ובעט".

פרשן העתיד? יוסי בניון(צילום: AP, Sang Tan)

אמירה זו של אפק מעבירה אותנו לתחום פעילות נוסף שלו, שבו התעסק עוד כשהיה כדורגלן פעיל – כתיבת שירים, שהוא מקווה כי יום אחד יולחנו בידי מוזיקאי בעל שם. "אני עכשיו מתבשל איתם", הוא אומר, "ועדיין מתלבט אם לצאת עם זה החוצה".

מה מקור ההתלבטות?

"זה לא פשוט. אני כותב שם על הדברים הפחות טובים, הפחות נעימים, שלא רואים כלפי חוץ. זה שירים שאפילו אשתי לא קראה את כולם. אני לא יודע להלחין וגם לא יודע לשיר, אבל אני חושב שאם מישהו יעשה את זה טוב, השירים האלה יכולים לגעת באנשים".

מי היית רוצה שיעשו את זה?

"מישהו מהאמנים האהובים עליי – יהודה פוליקר, שלום חנוך, אביב גפן. אני יודע שזה לא יהיה פשוט להגיע לזה ושהם אמנים שלא נוהגים לקחת מאחרים, אבל יהיה לי קשה לתת אותם למישהו אחר מהם".

כיוון שאתה אוהב לכתוב, למה אנחנו לא קוראים טור שבועי פרי עטך? אם אלילך אייל ברקוביץ עושה זאת, למה אתה נשאר מאחור?

"יכול להיות שאגיע לזה, אבל צריך שיהיו לי מספיק משאבים לכך. אני לא אחד שמישהו יתקשר אליו מהמערכת עם שאלות והוא יעשה טור בטלפון. זה צריך להיות משהו שאני יושב וכותב, וזה משהו שדורש ממני זמן ואנרגיות שכרגע אין לי. הציעו לי דברים כאלה, אבל לא התאימו לי הפלטפורמות או הקונספטים".

יש לך לקוח חדש. יהודה פוליקר(צילום: נמרוד סונדרס)

אפק לא רק כותב, אלא גם מכריז על עצמו תולעת ספרים. עתה הוא קורא את "למה אתה לא מחייך" של אודי שרבני. "אני מאוד אוהב את הספר הזה ומתחבר אליו, זה מחזיר אותי להמון דברים שעברתי, לההתבגרות מסביב לכדורגל", הוא אומר.

בזמנו ספרת שקראת בנשימה עצורה את 'נערה עם קעקוע דרקון'. ראית את העיבוד הקולנועי הטרי?

"לא ראיתי את האמריקאי, ראיתי את השוודי ונהניתי. עכשיו יש לי בדיוידי את 'מאניבול' שהבנתי שאני חייב לראות".

ומה אתה רואה בטלוויזיה? אני מרשה לעצמי לנחש שבניגוד לתשובה המקובלת בעולם הכדורגל הישראלי, זה לא בהכרח "רמזור".

"לא, וזה לא ערוץ 2. קודם כל, בגלל הילד שלי אני רואה הרבה ערוץ בייבי. ואני רואה המון ערוצי ספורט, עוד יותר מפעם, כי אני משתדל לאסוף כמה שיותר נתונים ולהיות הכי בקיא בחומר. חוץ מזה אני אוהב את yes דוקו ואת ערוץ ההיסטוריה".

לאור החיבה לערוץ ההיסטוריה, לפרל ג'אם וכדומה, אתה לא מרגיש קצת תלוש בעולם הכדורגל הישראלי?

"קודם כל, יש דברים שאני כן מתחבר אליהם. כשהיינו יוצאים עם הקבוצה והיה מוזיקה מזרחית, הייתי נהנה. זה לא שסבלתי, היה שמח. בזמן האישי שלי הייתי אני, ובחדר ההלבשה השתדלתי למצוא נקודות חיבור. בכל מקרה, במקום שיתייחסו אליי כמו נטע זר, אני מעדיף שיגידו שאני מייצג צד שלא מספיק מודעים לקיומו ולא מספיק מעריכים אותו בספורט הישראלי. אבל במקום להתייחס לצד הטוב הזה, מעדיפים להתעסק בעילג ההוא, ובזה שמישהו אמר משהו לא חכם ובזה שמישהו אחר לא מבין".

בהקשר הזה, מה אתה חושב על העובדה שרן בן שמעון מוביל את הפועל קריית שמונה לאליפות היסטורית, ובתקשורת מדברים בעיקר על זה שהוא, בוא נאמר, לא רזה כמוך.

"אני לא מסכים עם זה, אני דווקא חושב שמפרגנים לקריית שמונה בצורה חריגה. ההתייחסות למראה של בן-שמעון היא בעיקר ב'בובה של לילה', שהיא דווקא דוגמה טובה לאיך צריך להתעסק עם כל מה שמסביב לכדורגל. אם כבר לעשות זאת, אז בצורה מלאת הומור עצמי".

ראיון של אפק עם אודי שרבני על ספרים וכדורגל:

לסיכום, בוא נאמר שדרור קשטן, סרבן הראיונות הכי גדול בתולדות הכדורגל הישראלי, מסכים לפתוח את לבו, ובוחר בך לראיין אותו. אתה אומר לו "הבט דרור", ואז שואל מה?

"הו, אני אוהב את השאלה הזו, ויש לי גם מה לשאול אותו. אז קודם כל אני אומר לו שאני מעריך אותו והוא אחד האנשים שהכי עיצבו את האישיות שלי, וחשוב לי שיבין שמה שאני שואל מגיע ממקום טוב".

נו, נו, ומה השאלה?

"תגיד לי, עם יד על הלב – זה לא נכון להגיד שההזדמנות הכי נכונה שלך להיות בנבחרת היתה דווקא מיד לאחר השיאים עם הפועל באירופה, אבל לא לקחת אותה בשתי ידיים בגלל שהיה לך חוזה טוב בקבוצה? זאת לא היתה סטייה מהערכים המקצועיים שלך? זה לא היה הפספוס הגדול שלך כמאמן? זה לא נכון להגיד שהיית צריך לנצל את הרוח הגבית המקצועית והציבורית שהיתה לך אז, ובמקום זה הגעת מאוחר מדי? זה לא נכון להגיד שקיבלת החלטה, בניגוד למה שעשית תמיד, על סמך כסף ולא על סמך כדורגל?

שנינו יודעים שסביר להניח שראיון כזה אף פעם לא יקרה, אז נסיים בתסריט דמיוני הרבה פחות – נגיד שאתה פוגש את אדי ודר. אותו, מה אתה שואל?

"אני פשוט אומר לו – תלחין לי. תלחין לי ותשיר לי. קח את השירים האלה וקח צ'ק ותוציא לי דיסק מיד. לא חשוב הכסף. חשוב הערך הרגשי של זה".

עמרי אפק: אוהבים את הפרשנויות שלו? שתפו אותנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully