האם תיאר לעצמו צ'רלס דיקנס שגם מאתיים שנים אחרי הולדתו האנושות תמשיך לגלות עניין באוליבר טוויסט, בפיפ הקטן ובדיוויד קופרפילד? האם יכול היה לדמיין מה שספריו יעשו לדמות היתום הקטן המתחנך אל החיים הקשים? ואולי דווקא כן; דיקנס היה יהיר מספיק מחד, והומניסט מספיק מאידך כדי לחשוב שצרותיהן הקטנות, הגדולות, קורעות הלב, המופרכות, המשעשעות והטרגיות של דמויותיו, יוסיפו להדהד כל זמן שהאנושות תתקיים. ולו מכיוון שבכל אחד מאיתנו יש גם יתום חסר אונים שלא רק הוריו מגדלים אותו, אלא גם הידיים הקרות והמפכחות של המציאות.
צ'ארלס דיקנס נולד ב-7 בפברואר 1812 למשפחה בת עשר נפשות, ואת שנות חייו הראשונות בילה דווקא בנוחות יחסית, כאשר המשפחה חייתה ברווחה. בדיעבד תיאר עצמו דיקנס גם בשנים הטובות האלו כ"ילד קטן מאוד, ולא מטופל במיוחד". כאשר היה צ'ארלס הקטן בן 12 ירדה המשפחה מנכסיה, בעיקר כיוון שאביו תמיד חי מעבר ליכולותיו הכלכליות. במהרה עברה המשפחה כולה לבית סוהר לבעלי חוב, ודיקנס עצמו נשלח לגור אצל ידידי המשפחה ולעבוד בבית חרושת לייצור משחת נעליים.
ילדים שנשלחים לעבוד לא היו דבר יוצא דופן בתקופה הוויקטוריאנית, אבל דיקנס היה ילד עדין במיוחד, והעלבון הגדול ביותר נצרב בו כאשר משפחתו יצאה סוף סוף מבית הכלא לבעלי חוב, ואמו לא הזדרזה להוציאו מהעבודה בת עשר השעות ביום במפעל "מעולם אחרי כן לא שכחתי זאת, לעולם לא אשכח, לעולם לא אוכל לשכוח". ניסח זאת דיקנס שנים רבות לאחר מכן, באותה דרמטיות שבה נתן לדמויותיו להתבטא כלפי משוגות הגורל שלהן.
עיבוד ל"אוליבר טוויסט" מ-1933
בפשטנות מסוימת, ניתן לומר שעד לגיל הבגרות כבר ספג דיקנס את רוב החומרים לספריו העתידיים בית הכלא מרשלסי למשפחות בעלות חוב נכנס לעלילת "דוריט הקטנה", דמות אביו הבזבזן האופטימיסט השתקפה בדמותו של מר מיקובר מ"דיוויד קופרפילד", ואמו האגוצנטרית והקרה השפיעה לרעה על עיצוב רוב דמויות הנשים המבוגרות ה"מקולקלות" שבספריו. את היתמות שחוזרת ברבים מספריו חווה דיקנס גם מבלי שאיבד בפועל את אביו ואמו הבדידות שבה התקיים והכורח להתחכך בעולם המבוגרים האלים, הכוחני ונטול החמלה הספיקו כדי שיצליח לזקק מהם את נל מ"בית ממכר עתיקות", את דיוויד קופרפילד, אוליבר טוויסט, פיפ מ"מתקוות גדולות" וניקולס ניקלבי (שהתייתם "רק" מאביו).
בשל דמויות היתומים הדיקנסיאניות, ומשפטים עגומים כ"כל חיינו אינם בעצם אלא שרשרת של פרידות." (מתוך "תקוות גדולות"), קל לזכור את צ'רלס דיקנס בעיקר כסופר מלודרמטי, נוטה לרגשנות ולתחבולות ספרותיות של דאוס אקס מאכינה. אבל זהו רק פן אחד של הסופר ב"מועדון הפיקוויקים" בולט במיוחד הצד הנשכני, הסאטירי והקומי של דיקנס, שאותו אהב לשלוף בהיותו חד אבחנה ובעל הומור מילולי מבריק לחלוטין. אבל לא רק הפיקוויקים זכו לאור הקר של הסרקזם הדיקנסיאני גם בספרים הטרגיים לכאורה, ישנן הבלחות קומיות בעיצוב הדמויות ובדיאלוגים מלאי העקיצות לחברה הבריטית הוויקטוריאנית.
"טריילר ל"אוליבר טוויסט" בעיבוד רומן פולנסקי
את הסגנון ה"גדול יותר מהחיים", העשיר עד התפקעות ומלא הרגש הלא כבוש אפשר לסכם במילותיו של ווילקי קולינס ("האישה בלבן") - שהושפע מדיקנס והיה עמית לתפיסת הספרות שלו - שאמר "גרום להם לבכות, גרום להם לצחוק, גרום להם לחכות - בדיוק בסדר הזה". העובדה שרוב הספרות הוויקטוריאנית התפרסמה בעיתונים בהמשכים, שופכת הרבה מאוד אור על סגנון הכתיבה של דיקנס, שכדי לשמר את התרגשות ועניין הקוראים שלו, חתך תמיד את העלילה בשיאו של הרגע, ברגע מותח במיוחד, ונאלץ תמיד לשמור על מינון גבוה של ריגוש ודרמה גם על חשבון הריאליזם.
העיקרון של ניקולס הוכיח עצמו מאות אמריקאים היו מתגודדים בנמל, ממתינים כמעריצים לספינות שהגיעו מאירופה לניו יורק, וצועקים אל הימאים "האם נל הקטנה מתה?". כאשר סוף סוף נודע שכן, נל הקטנה מתה, הבכי ברחובות היה אותו בכי שבור הלב בלונדון ובניו יורק. אבל אם לצטט את דיקנס עצמו מתוך "תקוות גדולות" - לעולם אל לנו להתבייש בדמעותינו".
לימים העיקרון הזה תורגם בדיוק למנוע היעיל שמפעיל את אופרות הסבון, ולמעשה לא מעט מקווי העלילה הארכיטיפיים שהופיעו ברומנים המהוללים של דיקנס (כמו גם של שייקספיר), הם אלו שמניעים את העולם הסוער והמופרך של הטלנובלות גם היום. מאתיים שנים לאחר מותו, צ'ארלס דיקנס הוא אחד הסופרים המעובדים ביותר לבמה, לטלוויזיה ולקולנוע, והיצירות העל זמניות שלו ממשיכות לעניין את קהל הצופים והקוראים היום כאז. זה כמובן משמח, ומוצדק לחלוטין, כיוון שהעלילות והדמויות שלו מצליחים לחצות בקלות את הזמן והמקום שבו הם צמחו ולהמשיך לדבר בקולם הרם והצלול גם עכשיו.
ובכל זאת, אם יש משהו שחייבים, מוכרחים ממש להתעקש עליו הוא שצ'רלס דיקנס הוא אינו העלילות שלו, ולפיכך, הוא גם אינו העיבודים השונים שנעשו על פי ספריו. הקסם האמיתי של דיקנס הוא בשפה שלו, בדיאלוגים, ובקול המספר החד תמיד, שמאבחן את החולשות והפגמים של הדמויות באירוניה דקה ושנונה. בדיקנס לא "צופים", עם כל הכבוד להרבה עיבודים נפלאים שנעשו לפי ספריו. את דיקנס יש לקרוא כדי לחוות את הגאונות האמיתית והעל זמנית שלו. בחזרה לשאלה האם דיקנס היה חוזה את הרלוונטיות שלו שתי מאות לאחר מותו, המאסטר עצמו גרס - "תקשורת חשמלית לעולם לא תהווה תחליף למי שמעודד מישהו אחר פנים אל פנים להיות כן ואמיץ." דיקנס במילותיו תמיד יעודד את הקורא בו להיות כן, ולפעמים גם אמיץ. כמה פעמים אדם כבר יכול לומר זאת בחייו?