2012 עומדת להיות עמוסת ימי שנה קולנועיים. מסיבה לא ברורה, שנים המסתיימות ב-"2" סיפקו שלל יצירות פולחניות. למשל, את "עולמו של וויין", סרטה של פנלופה ספירס שיצא ב-14 בפברואר 1992, והציג את סיפורם של שני צעירים זרוקים בשם וויין וגארת (מייק מאיירס ודיינה קארווי), שאיש טלוויזיה בכיר (רוב לאו) רוכש את הזכויות על התוכנית המחתרתית שלהם במחשבה כי הם יכולים להיות הדבר הגדול הבא.
עשרים שנה לאחר מכן, אפשר היה לחשוב כי מבט מחודש ב"עולמו של וויין" בסך הכל יספק חומר גלם להזנת קבוצת הפייסבוק המשגשגת "סטטוסים משנות התשעים". אך באופן מפתיע למדי, מתגלה כי אותו עולם שבשמו נקרא הסרט עשיר מכך, והכנת המילון השלם שלו מגלה לא מעט על מה שהיה בשנת 92', אבל גם הרבה מעבר לזה.
אליס קופר
באחד מן הרגעים הזכורים בסרט ובאחת מסצנות הגרופי הטובות אי פעם, הגיח אליס קופר לכמה דקות ב"עולמו של וויין". בצורה מפתיעה יחסית למראהו, הוא התגלה לשני הגיבורים כאדם נבון, ידען ורהוט, שמרצה להם בדקדקנות על ההיסטוריה של מילווקי. כמו כן, הוא הפתיע את השניים גם באדיבותו, והציע להם להסתובב עמו ועם להקתו בעיר. דבר זה גרם לגארת ולוויין להתרגשות כה עצומה, עד שהם מיהרו להשתחוות בפניו ולזעוק "We're not worthy! We're not worthy!".
קופר סיפר כי גם שנים לאחר מכן, עוברי אורח שהיו נתקלים בו נהגו לכרוע בפניו ברך ולהפטיר כי הם לא ראויים לו.
בלוקבאסטר
"עולמו של וויין" נעשה בתקציב נמוך וגם לא עשה חשבון לאף אחד. הוא לא הציג כוכבים מוכרים במיוחד ופנה לקהל יעד מוגבל. אבל למרות כל זה, הכנסותיו בקופות ארצות הברית הסתכמו ב-121 מיליון דולר, מה שהפך אותו לשובר קופות לכל דבר ועניין, וזאת בשנה תחרותית ביותר בשוק הקולנוע.
למרות התחרות הקשה, הצליח הסרט להתמקם שמיני ברשימת ההצלחות הקופתיות הגדולות של השנה, קצת אחרי "שומר הראש" והרבה לפני "אינסטינקט בסיסי". את המקום הראשון בטבלה, אגב, תפס "אלאדין". בכל אחד משלושת הלהיטים הנ"ל יש ניחוח מובהק של שנות התשעים, אבל אי אפשר לומר שהם מייצגים את התקופה באופן מובהק כמו "עולמו של וויין".
גארת
לא סתם נקרא הסרט בשמו של וויין הוא באמת הגיבור הראשי בו ומי שמניע את העלילה הרומנטית שלו ולכן את מהלך העניינים כולו. אך אסור לשכוח שזה גם העולם של גארת, והוא הרבה יותר מסתם אחד שממלא את החלל כדי שוויין לא יהיה לבד.
קודם כל, גארת הוא דמות כל כך הזויה, עד שהיא מתגלה כיחידה בעולם שמסוגלת להמציא פרקים שלא קיימים של "אזור הדמדומים". זה מה שהופך אותה לחיננית ומצחיקה, אבל הערך שלה לא רק בידורי התמימות הטהורה שבה היא מסתכלת על הדברים הוסיפה לה ולכן לסרט כולו נדבך מעורר הזדהות, ומכאן נוצר גם רגש. גם בקרב הילדים הפחות אהודים בשכבה יש מקובלים יותר ומקובלים פחות הקבוצה הראשונה הזדהתה עם וויין, השנייה נצרה בלבה את גארת.
למרות זאת, בכל הקשור לקריירות של השחקנים שגילמו אותן, העולם הזה והיה נשאר של וויין בשעה שמייק מאיירס שמר על מעמד כוכבות במשך שנים (ועוד נגיע לזה), דיינה קארווי לא הצליח להתרומם ו"עולמו של וויין" היה ונותר הצלחתו הגדולה ביותר.
דור האיקס
כיום, נהוג לראות ב"מציאות נושכת" וב"סינגלס" כסרטים המייצגים ביותר של דור האיקס, אבל גם "עולמו של וויין" הוא כזה. לא רק בגלל שהוא מתאים לכך כרונולוגית, אלא בעיקר מפני שהוא מציג שני גיבורים קלאסיים של הדור: צעירים אבודים למדי, הנהנים מהשפע שהותיר להם דור הבייבי-בומרז, אבל לא ממש יודעים מה לעשות איתו, חוץ מזה שהם בטוחים כי אין להם עניין להמשיך את המורשת השמרנית, המשפחתית, החומרנית והשאפתנית של הוריהם. אין זה פלא כי סרט ההמשך של "עולמו של וויין" הסתיים בפארודיה על הדקות האחרונות של "הבוגר". בדיוק כמוהו, גם הוא ביטא עימות בין-דורי. ההבדל היה, שהפעם הצעירים המרדניים של "הבוגר" כבר הפכו להורים שיש להתמרד נגדם.
הקיר הרביעי
דבר נוסף שאפיין את הקולנוע האמריקאי מסוף שנות השמונים והלאה היה התעוררותה של המודעות העצמית. בהתאם לזאת, "עולמו של וויין" נעשה במאה אחוז של אירוניה ובעיקר בנכונות מלאה להודות שכל מה שאנחנו רואים אינו יותר מסרט.
בין שלל הטכניקות שנועדו לשם כך, בלטה גם שבירה חוזרת ונשנית של אותו קיר רביעי מפורסם שמפריד בין הגיבורים לצופים. מתחילת הסרט ועד סופו, גארת ובעיקר וויין הפנו מבט למצלמה ודיברו אל הקהל, מה שתרם להעלמה של אשליית המציאות.
מובן כי "עולמו של וויין" לא היה הסרט הראשון שריסק את הקיר הזה ואפילו לא קומדיית הנעורים הראשונה שעשתה זאת התארים הללו שייכים ל"בית החיות" ול"שמתי ברז למורה". אך אצלו כל זה קרה בצורה קיצונית יותר, וחשוב מכך, ככל שנתקדם באלף-בית נגלה כי היו בו עוד שלל מהלכים אמנותיים עתירי מודעות.
ווין רוני
וגם ליל ווין, ווין ברידג' וכיוצא בזה. הודות לסרט, כל אלה זכו לכך שכתבות על אודותיהם התכבדו בכותרת האולטימטיבית "עולמו של וויין". המזל היחיד הוא שמשום מה, שם זה אינו נפוץ בקרב ידוענים, מה שמנע ממנה שחיקת יתר.
זפלין לד
בדבר אחד הסרט אינו נציג נאמן של תקופתו: כמה מן הקטעים המוזיקליים הבולטים בו נוצרו בין שנות השישים לשמונים, למשל "פוקסי ליידי" של ג'ימי הנדריקס, שמשמש לשיקוף התשוקה שחש גארת כלפי אשת חלומות מסתורית הנקרית בדרכו. בסצינה בלתי נשכחת אחרת, לוקח וויין לידו גיטרה בחנות מוזיקה ועומד לנגן את "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין, אבל אז נבלם מיידית בידי אחד מעובדי החנות שמפנה אותו לשלט המציין במפורש כי השיר הזה מוקצה במקום.
האיסור לא היה פרי דמיונו של הסרט: כפי שמקפיד לציין כל אוסף פרטי טריוויה עליו, כל כך הרבה בריטים היו נכנסים לחנויות שכאלה בשנות השבעים ומבקשים לנגן את הלהיט המוכר, עד שבכמה מן המוסדות הגיעו מים עד נפש והוחלט להוציא אותו מחוץ לתחום. ברדיו הישראלי, כמובן, לא שמעו על החוק.
חורים בעלילה
עוד יותר משבירת הקיר הרביעי, דוגמה מובהקת לנכונות "עולמו של ווין" להודות כי הוא סרט ותו לא הייתה ההתייחסות שלו לחורים בעלילה. אלה היו רבים מספור, אפילו יחסית לז'אנר, והסוף שלו כבר התפתח בצורה מופרכת לחלוטין.
במקום לנסות לטשטש את המופרכות הזו או להעלים אותה לגמרי, הגיבורים רק הודו בה והדגישו אותה. האופן שבו עשו זאת דומה למדי לסיום של "החבובות", רק ש"עולמו של וויין" הופק עשרים שנה קודם.
טיה קררה
בעקבות "עולמו של ווין", לא היה כמעט נער אחד בעולם שלא חשב בתחילת שנות התשעים כי טיה קררה היא אחת הנשים השוות בעולם. השחקנית ילידת הוואי הגיעה לסרט זה עם רזומה טלוויזיוני, אבל "עולמו של וויין" היה מה שהפך אותה לשם מוכר ובעיקר נחשק כמעט בכל בית.
קררה המשיכה לפתח את הקריירה הקולנועית שלה וניסתה את כוחה, כמו הדמות שהיא מגלמת כאן, גם במוזיקה. אבל כמו במקרה של דיינה קארווי, גם אצלה "עולמו של וויין" היה ונשאר פסגתה המקצועית. מעבר לתפקיד משנה ב"שקרים אמיתיים" ולעבודת דיבוב ב"לילו וסטיץ'", היא לא הצליחה לפרוע את ההבטחה, וכמו הרבה דברים אחרים שקרו בתקופתה, נותרה כחלום רטוב ותו לא.
ישראל
בשעה ש"עולמו של ווין" הגיע לישראל, רבים מן הדברים שתוארו בו נראו כשייכים לעולם אחר לגמרי. רק לדוגמה, בעת הפצתו כאן אפילו לא היה פה סניף מקדונלדס מקומי, ובטח שלא טלוויזיה רב-ערוצית אמיתית. סלנג אמריקאי עדיין לא היה חלק בלתי נפרד מהשפה, תרבות הווידאו-קליפים לא היתה מרכיב אינטגרלי בתרבות הפופולרית ועוד לא גילינו שדונאטס לא יכולים להצליח פה. כל הדברים הללו, ברוח הפתיחות הבינלאומית שבאה עם הסכמי אוסלו, קרו בדיוק בשנים שלאחר הפצת הסרט. מי שראה את "עולמו של וויין" בקולנוע גדל על שוקו-פאי מי שלקח את "עולמו של וויין 2" בווידאו כבר הכיר היטב את טעם הביג-מק.
"עולמו של וויין", אם כך, יצא בארץ בדיוק בשחר ימי האמריקניזציה המוחלטת, ולכן יש לו כאן מקום היסטורי מיוחד עוד יותר מאשר במולדתו: הוא אחד מן הבולטים במוצרים האמריקאים שגידלו את הדור שהתחיל לדבר אמריקאית.
כריס פארלי
הקריירות של קאררה וקארווי עוד התפתחו באופן מוצלח יחסית לזו של כריס פארלי הקומיקאי עב הבשר, שהכיר את כוכבי הסרט מ"סטרדיי נייט לייב", עשה כאן את תפקידו הקולנועי הראשון כמאבטח שבמקרה שותף לתפנית עלילתית חשובה. בשש השנים שלאחר מכן הופיע פארלי בכמה סרטים נוספים, כולל ב"עולמו של וויין 2", אך התנופה המקצועית שלו נגדעה באיבה כשמת בשל מנת יתר ב-1998 והוא בן 33 בלבד. אגב, זה בדיוק היה הגיל שבו הלך לעולמו ג'ון בלושי, כך שבדיוק כשם ש-27 הוא המספר המקולל של המוזיקאים, שלושים ושלוש היא ככל הנראה התחנה המסוכנת בחייהם של בדרנים אמריקאים.
לאו רוב
בשעה שהשחקנים הקודמים שציינו כאן הגיעו לסרט כטירונים, רוב לאו כבר לוהק על תקן של כוכב-עבר, מייצג נאמן לדור הרייגניסטי-קפיטליסטי החלקלק והמרוצה מעצמו של שנות השמונים. החתיך הגדול של הימים הללו נשאר יפה תואר גם בעשור שלאחר מכן, מה שאיפשר לו כמובן להציב למייק מאיירס תחרות הגונה על לבה של טיה קררה.
גם בהמשך דרכו, האופציה הקולנועית היחידה שעמדה בפניו של לאו היתה לגלם תפקידים קטנים, קומיים ועתירי מודעות עצמית, והוא עשה זאת עם מאיירס גם בשלושת פרקי "אוסטין פאוורס". בשביל תפקיד רציני עם בשר, היה צריך לאו לעבור למסך הקטן ולחכות ל"הבית הלבן", שסידרה לו גם מועמדות לאמי ודאגה לכך שלא ייזכר רק כפוץ שכמעט גנב לוויין את התוכנית ואת הבחורה.
מייק מאיירס
מכל כוכבי "עולמו של וויין", הוא היחיד שמינף את הצלחת הסרט. אמנם גם לו היו כמה כישלונות מביכים, ובראשם "לאב גורו" הלא מוערך דיו ו"ד"ר סוס", אבל הוא הביא למסך את אוסטין פאוורס ודיבב את שרק, ושתי סדרות הסרטים בכיכובן של דמויות אלה הכניסו כשני מיליארד דולר בקופות ארצות הברית בלבד.
מה היה אומר וויין לו היה רואה לאיזו מפלצת מסחרית וידידותית למשפחה הפך השחקן שגילם אותו? הוא מן הסתם היה בז לו בדיוק כמו שהוא לועג לכל דבר עם ריח ממסדי.
נוט!
ובאנגלית NOT!, עוד אחד מסימני ההיכר הלשוניים של וויין וגארת וגם ביטוי שהצליחו להכניס לשפה, והוא השתמר עד כדי כך שאפילו בוראט השתמש בו.
כיאה לאופי האירוני והלעגני של השניים, ה-NOT שימש כאמצעי להבהיר עד כמה הם לא מתכוונים לכל מה שבדיוק אמרו "איזה סרט מעולה זה 'שרק 4'...נוט!", הוא דוגמה לשימוש נכון בו, למשל.
"סטרדיי נייט לייב"
"עולמו של וויין" נרשם בדפי ההיסטוריה גם כמוצר הקולנועי האחרון שהיה מבוסס על מערכון של "סטרדי נייט לייב" וזכה להצלחה. הוא שימר בכך את המסורת של "האחים בלוז", אבל בזאת תמה החגיגה, ומוצרים קולנועיים נוספים שנולדו בתוכנית האגדית לא התקבלו יפה בקרב הקהל. הדוגמה האחרונה לכך היתה "מקגרובר", פארודיית ריגול שנרשמה כאסון קופתי למרות האיכויות הקומיות המשובחות שלה, מה שמלמד כי ההצלחה של "וויין" לא היתה מובנת מאליה.
עסקה עם השטן
האם נגזר דינו של כל יוצר עצמאי למכור בסופו של דבר את נשמתו לשטן הקפיטליסטי? זו השאלה המרכזית שבה דן הסרט, ולכאורה הוא עונה על כך בשלילה ומראה כי וויין וגארת משכילים לברוח מן ההתמסחרות שכמעט נכפתה עליהם ולהצליח בדרכם שלהם.
אך הצורה שבה הסרט מציג זאת כל כך אירונית וצינית, עד כי ברור שמה שהוא בעצם אומר זה שאין סיכוי לנצח את הקפיטליזם, וכל מה שנותר זה להפסיד לו עם חיוך על הפנים.
פוסט-מודרניזם
וויין וגארת ודאי היו מגחכים רק למשמע המילה הזו, אבל מה לעשות "עולמו של וויין" הוא סמל מובהק של הפוסט-מודרניזם לא פחות מכל יצירה אחרת מתחילת שנות התשעים. כל זה נכון בגלל המודעות העצמית שכבר הוזכרה קודם לכן, הדגשת המלאכותיות והקולנועיות שבו ובעיקר העובדה שהגיבורים חיים בעולם שכולו מבוסס על מה שלמדו מן הצריכה התרבותית שלהם כפי שמעידה הסצינה שבה המחסל הרע מ"שליחות קטלנית 2" הופך לחלק מן המציאות של וויין.
צעירים
גם אם השנים לא פגמו באיכות "עולמו של וויין", הרי שאם היה יוצא בימינו, סביר להניח כי היה נכשל קופתית. הסיבה לכך פשוטה: בשנים האחרונות, קומדיות הפונות לקהל צעיר כבר לא מצליחות קופתית כמו בעבר, ובדרך כלל אף מתרסקות לחלוטין.
הסיבה לכך היא לאו דווקא רמתן. הפרק האחרון של "הרולד וקומאר" וגם "The Sitter" עם ג'ונה היל היו מהתלות פרועות ומשובחות, ובכל זאת הדבר לא התבטא במספרים. זה קרה מפני שקהל היעד שלהן הולך פחות ופחות לקולנוע, גם בגלל הורדות הסרטים הפיראטיות אבל גם בגלל שהוא עסוק בדברים אחרים גיימינג, רשתות חברתיות וכדומה. ב-1992, אופציות הבילוי שעמדו בפנינו היו מוגבלות בהרבה, ובין גיימבוי ו"עולמו של וויין" לא היתה הרבה התלבטות. נוסף לכל, הסרט גם מסמל עידן שבו התנאים המסחריים היו אחרים לגמרי.
קהילתי
לו בכל זאת היו מפיקים את "עולמו של וויין" בימינו, סביר להניח כי גיבוריו היו מתגלים דרך היוטיוב. בתחילת שנות התשעים, מיותר לציין, אפילו לא היה אינטרנט בכל בית, כך שהם העלו את התוכנית שלהם בפבליק אקסס בעצם, מעין טלוויזיה קהילתית, כזאת שאיפשרה כמעט לכל אחד להביא את עצמו לידי ביטוי באופן חוקי ומחוץ לערוצים הגדולים.
היוטיוב ושאר הפלטפורמות הווירטואליות ייתרו את הצורך בצורת שידור שכזו, כך ש"עולמו של וויין" מנציח עולם טלוויזיוני שהיה ואבד.
רפסודיה בוהמיינית
הבמאית פנלופה ספייריס לא הבינה איך קווין קשורה לוויין ולגארת, אבל מייק מאיירס התעקש שהשניים יבצעו את "רפסודיה בוהמיינית" בזמן נסיעה באוטו. אף אחד לא הצטער על כך, ובטח לא חברי הלהקה עצמה הביצוע זכה בפרסי הווידיאו של MTV, וזה עוד קרה מעט לאחר מותו של פרדי מרקורי, מה שהפך את האירוע למרגש במיוחד, הוביל לנאום דומע של בריאן מאי וסיפק עוד זיכרון בלתי נשכח מהחוויה של הסרט.
שווינג
הרעש שמפיקה החרב בשעת שליפתה מהנדן הפך לקריאת ההתלהבות של וויין וגארת בשעה שבחורה כלשהי גרמה לתזוזות בחרב הפרטית שלהם. שווינג! הזדעקו אז השניים, והדביקו את מיטב נערי העולם, שקלטו כל כך טוב את הסלנג החדש עד שהשתמשו בו גם לא בהקשרים המקוריים שלו.
תוכן שיווקי
אולי הממד החדשני והחתרני ביותר בסרט היה היחס שלו לפרסומות סמויות. הרבה לפני העידן שבו חלק ניכר מהתקציב של מוצרים קולנועיים וטלוויזיוניים הגיע מהשחלת מותגים למיניהם לתוך העלילה, קומדיה זו הציגה את התופעה בצורה שנונה, מודעת ובעיקר נואשת. היא עשתה זאת בסצנה שבה וויין וגארת ממש כופים על המצלמה לתעד אותם נועלים ריבוק, שותים פפסי וכיוצא בזה ובכך מלגלגים על המציאות שהם חלק בלתי נמנע ממנה. זו דוגמה נוספת לכך ש"עולמו של וויין" לא רק ביטא את רוח שנות התשעים, אלא גם בישר את העתיד לבוא.