הטמטום של כולם: הסיפור של אוהד בהודו

היום, שנים אחרי אותו טיול בלתי נמנע להודו אחרי הצבא, אוהד כבר קורא לעצמו בלי בושה - מטומטם. על שהבין שהוא מכור והמשיך ועל שכמעט איבד חבר

הרשות למלחמה בסמים

כמו כולם אחרי הצבא היינו בהודו וניסינו שם את מה שהיה, כמו כולם. היינו ארבעה חבר'ה, והיינו מטומטמים כמו כולם, כי הכי מטומטם זה לקנות סמים בהודו באמצע הרחוב ולהסתובב מסטולים עם חתיכות ג'אראס בכיסים. במקרה הטוב היינו צריכים לשחד שוטר ולהפסיד כמה אלפי רופי, אבל במקרה הרע זה היה מביא אותנו להתעסק עם הכלא ההודי.

התבטלנו, טיילנו, פגשנו אנשים, הלכנו למסיבות. וכל הזמן, לא משנה מה עשינו, היינו מסטולים לגמרי. ואז, יום אחד כשנגמר לנו מה לעשן ולקח זמן להתארגן על חומר, היה ממש מבאס לגלות שבלי סמים לא הצלחנו ליהנות. זה הרגע שאתה מבין שאתה מכור. אבל אז זה עובר: אתה מייד מתארגן, כמה שיותר מהר, ולא משנה כמה זה מסוכן לפעמים בהודו, עדיין אתה עושה את זה.

ולמרות הסכנה אתה מוצא את עצמך מחכה לאיזה נער הודי מפוקפק באמצע רחוב ראשי, מלא ניידות ושוטרים, במרכז מומביי. אתה חושש שזה תרגיל, שהנער ההודי יגיע עם שוטר שינסה לסחוט אותך, אבל בכל זאת אתה מחכה, כי יש לך להעביר יומיים במומביי ואתה יודע שזה יהיה ממש מבאס להעביר אותם בלי לעשן.

ואתה הופך מכור להרגשה הזו, מכור לזה שכולם מסביבך "בדיוק כמוך" – מעשנים כמוך ומגיבים כמוך ושמחים כמוך או אדישים כמוך. יש בזה משהו מאוד מסוכן, כי הוא מוביל אותך - מלבד ההמתנות המטומטמות האלה (אין לי מילה אחרת), לילד הודי שיביא לך סמים - לקטעים שהיום אני מסתכל אחורה, ולא מבין איך שרדנו אותם. כמו הסיפור הבא, למשל.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
היום ברור לנו שזה יכול היה להסתיים אחרת, בבית חולים הודי או אפילו גרוע יותר. (צילום: ShutterStock)

יום אחד ישבנו בגואה באיזו מסעדה של ישראלים, ובשולחן לידנו יושב סוחר הסמים והוא מציע לנו לנסות את החומר בבאנג שלו. זה לא נראה לנו ביג דיל, אז איתן, אחד החברים, מתנדב, מוריד את הראש שהסוחר מכין לו, ואחרי שלוש שניות מתרסק עם הפרצוף על השולחן. היינו בטוחים שהוא מת או משהו, כי הוא לא זז, אפילו לא השמיע קול של כאב כשהאף שלו פגע בעוצמה בשולחן. הוא פשוט נשאר לשבת שם על הכיסא, שמוט, עם הפנים צמודים לשולחן, בלי לזוז.

פתאום, בבת אחת, נזרקתי שנה-שנתיים אחורה: הרגשתי את אותה אימה נוראית, שהרגשתי כמה פעמים בצבא כלוחם, וכחבר של לוחמים אחרים. הפחד למות או שמישהו אחר, קרוב לך, ימות. הוא נראה לי פתאום כמו חבר פצוע בגדוד, ולא הצלחתי להבין אם הוא נושם או לא, עד שראיתי שהוא מתחיל להזיע בטירוף והבנתי שהוא חי, כי המתים לא מזיעים. לקח לו איזה רבע שעה ושני ליטר זיעה עד שהוא הצליח לזוז שוב ולדבר. היום ברור לנו שזה יכול היה להסתיים אחרת, בבית חולים הודי או אפילו גרוע יותר.

אבל ככה זה כשאתה מעשן סמים ורוצה לעשן כל הזמן – גם אם אתה אדם חכם אתה מוצא את עצמך עושה את הדברים הכי טיפשיים ומסתכן בכניסה למצבים מיותרים. מהסיפור הזה, רק דבר אחד טוב יצא: כשחזרתי לארץ, כבר לא "הרגשתי הודו". הפסקתי לחפש את זה, ומבחינתי - נגמלתי.

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully