ולנטיינס: שירי האהבה הגרועים בכל הזמנים - מדונה, קיילי מינוג ועוד

בעידן המודרני, קשה לחשוב על נזק שנמשך לאורך שנים, שלא לומר עשורים, אבל כמה משירי האהבה של האייטיז עדיין נושאים באחריות אישית, מיניסטריאלית ועוד כמה סוגים שמבקר המדינה בוודאי ישמח להגדיר. אחד הגדולים שבהם הוא בון ג'ובי, איש עם רזומה מרשים בשירי אהבה מחורבנים כמו התספורת שלו בימים ההם. כי הרי מה מגדיר שיר אהבה גרוע? לחן מזיע כמו שחקן כדורגל בדרבי של אילת? יש; מילים שגורמות ליוסי גיספן להישמע כמו וויליאם באטלר ייטס? יש; קלישאות שגורמות לדני נוימן להיות סופוקלס? יש יש ויש. אבל בסופו של דבר, שיר אהבה מחורבן במיוחד הוא זה שאתה מדמיין ישיבה בבר עם מישהי או מישהו שאתה רוצה לאהוב, ואז השיר הזה מתנגן והוא אומר לך "וואו, איזה שיר יפה", ואז אתה מבין שהלך הערב.

רוב שירי האהבה הגרועים נותרים כמספר בסטטיסטיקה או נפילות מובנות של אמנים גדולים. "אהבה" של דניאל סלומון הוא חלק מז'אנר, שסלומון הצליח לשכלל ולשכלל וגם לשכפל ולשדרג. "אהבה", עם אספירציות האלטון ג'ון ובילי ג'ואל שלו והתרסקות האורי פיינמן של התוצאה הסופית, הוא שיר שמייצג את מפעלות סלומון, להוציא את "רבות הדרכים" הנהדר. "מה היא רוצה", שואל סלומון, והתשובה היא כנראה שירים טובים יותר.

כן, כולנו גדלנו על טום קרוז וקלי מקגיליס, כולנו גדלנו על הפקת האייטיז וכולנו כמעט ונפלנו בשאלה מי לעזאזל מבצע את השיר הזה. אחרי כל כך הרבה שנים, אפשר בכל זאת לומר שהגיע לנו יותר: יותר מהמילים המקושקשות, יותר מההפקה המוזיקלית המייבשת, יותר מהפזמון הזה, יותר מהבנות הבינוניות שחשבו שמדובר בחתיכת סיפור אהבה מרגש. בעצם – מי שחושב ש"אהבה בשחקים" הוא סיפור אהבה יפה ומקסים – מגיע לו גם שזה יהיה שיר האהבה שלו.

לארקדי דוכין ולכותב המילים של השיר, מיכה שטרית, יש יכולת אנושית פנטסטית לתפוס את כל העלוב והנשגב שבבני אדם נורמליים; מ"יש הזמן" המופתי ועד "פרדי על הבוקר", שטרית את דוכין היו לנון ומקרטני של האומללות והמסכנות. לכן, אם יש משהו באמת דפוק ב"מי אוהב אותך יותר ממני", מעבר לפרשנות הציונית הדוחה שהשיר זכה לה, זה עד כמה אנשים שבאמת התרגשו משירים של החברים של נטאשה קיבלו אגרוף לפנים, ועוד בדמות של שיר אהבה. מי אוהב אותך יותר ממני? מי בכלל רוצה לאהוב אותך עם שיר כזה.

"Total Eclipse of The Heart" היה אחד השירים הכי מושמעים בעידן חוסר המודעות העצמית, שידוע גם כשנות השמונים. סאגה מתייבבת שנועדה לסחוט כמה שיותר רגש ולא היתה מזהה תמרור עצור גם אם היתה חוטפת אותו בפרצוף. ממש כמו שבקליפ הנלווה לא היתה קלישאה או מחווה של טעם רע שפסחו עליה, גם השיר עצמו הוא מופת של פתטיות. "פעם הייתי מתאהבת, עכשיו אני רק מתרסקת" (בתרגום חופשי) מצווחת בוני טיילר, מצוידת בשיער שעבר עיצוב בשוקר חשמלי. אין לשיר הזה ולאהבה אמיתית שום דבר במשותף, רק לצדדים התלותיים, המנוזלים ומלאי הרחמים העצמיים שלה.

סיפור ההצלחה של "הפיל הכחול" הוא סיפור יפה על השתקמות, עבודת שטח וחברות. כל זה לא הופך את הקטסטרופה שהיא השיר "יסמין" לנסלחת יותר. שיר אהבה שרוצה שניקח אותו ברצינות לא יכול להציג טקסט שנראה כאילו נכתב כחלק מהמשחק הזה שבו כל אחד כותב שורה על הדף, מקפל אותו ומעביר למישהו לידו שעושה אותו הדבר וחוזר חלילה. מה כבר ביקשנו? שיר חף מקלישאות עם לחן קצת פחות מונוטוני ומשעמם. הפיל הכחול הפכו במו ידיהם לפיל לבן בחיי האהבה של כולנו.

מדונה לא זכתה למעמדה הרם בגלל איכויותיה הליריות. אלה לא הטקסטים העדינים והחכמים שלה שהפכו אותה לקיסרית הפופ הגדולה בדורה. ובכל זאת, על אף שהורגלנו ברסס של קלישאות מכיוונה של זו, כשהגיע "Frozen" נדמה כי כלו כל הקצים. כן, כן, "אתה קפוא כל עוד לבך לא פתוח". יופי. הטקסט המביך שהתחבר ליומרנות הרוחנית של מדונה באותה תקופה, לצד הלחן המטרחן והפזמון המעיק, הפכו את "Frozen" לשיר שמעורר שדים אדישים מרבצם ורצון לאטום את הלב לנצח נצחים. ואל תגרמו לנו להתחיל בנושא קעקועי החינה מהקליפ, מה זה פה, בת מצווש? איפה שכחת את הסטייל שלך גברת?

"Especially For You" של קיילי מינוג וג'ייסון דונובן היה פסקול הידיים הלחות והלב הדופק חזק בסלואים ראשוניים וילדותיים של גיל 9, וככזה הוא תיפקד מעולה. אבל אם להוציא מהמישוואה משחקי חבילה עוברת וכרית האהבה, מדובר בשיר כל כך מטופש שאפשר לתלוש ממנו את השיערות. בין שירי הוולנטיינס המבאסים והמאוסים "Especially For You" מככב בגדול על סעיף "לא ייאמן שמילאתם לנו את המוח בכל כך הרבה שיט כשהיינו צעירים מכדי להתנגד". ועל ההופעה של ג'ייסון דונובן, ובעיקר בקליפ הנלווה, הוא ראוי לעיטור לב הארגמן על הצטיינות בשדה הקרב של הדושבאגז.

בריאן אדמס הוא התגלמות הקלישאה של הסלואו הראשון בחתונות – דביק וגרוע. בתור שכזה יש לו ארסנל של שירי אהבה נוראיים, כשמעל כולם מתנשא לצלילי הקסטנייטות "Have you ever really love a woman". כאן לא מדובר רק בקיטש מאוס, אלא בשיר עם טקסט מביך שהופך אותו למניפסט של גבריות שזקוקה לקואצ'ר. "לשמוע כל מחשבה, לראות כל חלום ולתת לה כנפיים כשהיא רוצה לעוף", שר אדמס ומצייר גבר שהוא איפשהו בין סטוקר לדמות המעצבנת מהקמפיין של רד בול. השיר לווה בקליפ בו אדמס מנסה להיות סקסי וכובש (כחלק מפסקול הסרט "דון חואן דה מרקו"), אבל נראה יותר כמו מישהו שלא היית רוצה שייגע בך גם עם מקל. אם את מתרגשת מהוראות ההפעלה לתחזוק האשה של בריאן אדמס, כנראה שזה מגיע לך.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ', חן רוזנק ועינב שיף

מה שיר האהבה הגרוע ביותר בעיניכם? שתפו אותנו בפייסבוק