פברואר הוא בעיקרון החודש שבו מנקים המפיצים מן השולחן את סרטי האוסקר האיכותיים שהצטברו עליו בהתאם לזאת, למשל, עלה השבוע לאקרנים "פרידה" האירני, ובשבוע הבא יגיע "הוגו" של מרטין סקורסזה. אבל בתוך זה, בתי הקולנוע מתמלאים גם במוצרים יומרניים הרבה פחות. בסוף השבוע האחרון, למשל, הגיעו אליהם שני סרטי אקשן מהסוג שאפשר להאשים בהכל חוץ משאיפה לפסלונים "בגידה כפולה" ו"טעון הגנה".
שניהם מתגלים כאכזבות, אבל ב"בגידה כפולה" לפחות יש ניצוץ של מחשבה מקורית. היא מגיעה מצדו של סטיבן סודרברג, מן הניסיוניים בקולנוענים המסחריים העכשוויים. כהרגלו, הוא מנסה לשחק קצת עם כללים של סוגה חבוטה. בעבודתו הקודמת, "התפשטות", זה היה ז'אנר האסונות, וכאן הוא מתבסס על מסגרת של מותחן פעולה סוג ב'.
החידוש לכאורה של סודרברג הוא שבשעה כי בסרטים כאלה הדמות הראשית היא בדרך כלל גבר מסוקס, כאן את מרבית המכות מנחיתה דווקא אשה שכירת חרב שנבגדה בידי מעסיקיה, ועתה יוצאת לנקום בהם. מובן שההיפוך המגדרי הזה כשלעצמו אינו דבר חדש, אבל הבמאי האמריקאי מוסיף לו שדרוג נוסף. את המחסלת הקטלנית לא מגלמת כוכבת מוכרת שמגובה בנשות פעלולים, כי אם אמנית הלחימה ג'ינה קארנו, שקודם לכן לא הופיעה מעולם על המסך הגדול.
סודרברג תירץ את הליהוק הזה בכך שסקר את שחקניות הוליווד והגיע למסקנה כי אף אחת מהן לא מסוגלת להנפיק תצוגות אלימות ומיומנות בצורה אמינה ומשכנעת. לכן, היה עליו לגייס מרביצנית אמיתית בסדר הגודל של קארנו. על פניו, זו מחשבה מעניינת, אבל למעשה אין בה היגיון. הרי לאן פאריו לא היה שום ניסיון באמנויות לחימה וזה לא מנע ממנה להפוך את "ניקיטה" ליצירה משלהבת, והדברים נכונים גם לגבי אומה תורמן ב"להרוג את ביל" וכיוצא בזה. מנגד, האלק הוגן היה מתאבק אדיר, אבל זה לא תרם רבות להופעתו ב"סנטה עם שרירים".
אם כך, ההברקה לכאורה שעליה מתבסס "בגידה כפולה" מתגלה כחסרת פואנטה. חמור מכך, היא גם מזיקה לו, שכן בכל פעם שקארנו הלא מקצועית נדרשת להפגין משחק דרמטי, היא מציגה כריזמה של מורה להתעמלות. נוסף לכך, גם קטעי המכות שלה אינם מרשימים. הם חוזרים על עצמם וכוללים בעיקר אותו שטיק של לפיתה בגרון, ובדרך כלל גם מידרדרים לסלפסטיק סטייל ג'קי צ'אן, רק שכאן אין שום מידה של הומור חינני.
בהתאם לכך שבליהוק של קארנו לא קיים היגיון רב, גם בתסריט שנכתב לדמותה הוא אינו בנמצא. סודרברג מדגיש בצורה בוטה את העובדה שהסרט עוסק בהעצמה נשית, ולשם כך ממחיש שוב ושוב עד כמה מעסיקיה הבוגדניים מודעים לכוחה העצום ולעבודה שבניגוד למחשבה המקובלת, היא בעמדת עליונות ביחס ליריבה הגבריים. דבר זה לא מונע מהם לנסות להיפרע ממנה, ועוד באמצעים דלים. מכאן נוצרת סתירה לוגית, שכן אם הם מודעים לכך, מדוע הם שולחים מחסל אחד בלבד כדי לגבור עליה? הרי הרגע הם אמרו לנו שהיא בנקל טורפת דגי רקק שכמותו. הפיתולים העלילתיים של הסרט פועלים במסלול מנוגד לאמירה שהוא מנסה לנסח, עד שבסופו של דבר שני אלה מתנגשים ומוציאים ממנו את העוקץ.
התוכן הריקני הזה עטוף באריזה מהודרת למדי. סודרברג ניחן בסטייל, והדבר בא לידי ביטוי גם כאן. הצילום אלגנטי, העריכה והליווי המוזיקלי מדויקים וממזרים, והכל משולב יחד בצורה חלקלקה. נוסף לכך, הודות לשמו הטוב של הבמאי הוא מצליח כרגיל לאסוף צוות מהימן, בהתאם לכך, מסביב לקארנו מתרוצצים יואן מקגרגור, מייקל פאסבנדר, מייקל דאגלס, צ'אנינג טאטום ואנטוניו בנדרס, וכולם מוציאים לפועל כהלכה את התפקידים המשניים, במלוא מובן המילה, שהופקדו בידיהם.
כל זה מסייע ל"בגידה כפולה" להתעלות מעל רמת הזבלון שראוי רק לפורמט הצפייה הביתי. אך מעבר לכך שהוא נסבל לצפייה גם בקולנוע, אין בסרט שום ערך. הוא מצטרף
ל-" Schizopolis", "The Bubble" ועוד תוצרים דומים ברשימת הניסיונות הקולנועיים של סודרברג שלא עלו יפה. לקולנוען עצמו, זה אולי לא כל כך משנה. קצת בדומה לחיים בוזגלו, הוא הרי ממילא מביים שני סרטים בשנה ובזמן שאחד מהם נכשל בקופות, כבר עסוק בתכנון שלל פרויקטים עתידיים. את ג'ינה קארנו, לעומת זאת, ספק אם נראה ביותר מדי סרטים בשנים הקרובות.
"טעון הגנה"
"טעון הגנה" הוא מעין העתק של "המבריח", שהגיע לבתי הקולנוע בארצות הברית ובישראל רק לפני כמה שבועות. כמוהו, גם הוא עבודה הוליוודית של במאי אירופאי מוערך במקרה זה, מדובר בדניאל אספינוזה השוודי, שלכד את תשומת הלב האמריקאית הודות לסרטו "כסף מהיר".
בדומה ל"המבריח", גם כאן היוצר האלמוני במושגים הוליוודיים, זוכה לשתף פעולה עם כוכבים. אז זה היה מארק וולברג, כאן אלה דנזל וושינגטון וריאן ריינולדס. השחקן הוותיק נכנס לעורו של אחד הבוגדים הגדולים בתולדות ה-CIA, והצעיר החטוב מגלם את הסוכן הטירון שיוצא לרדוף אחריו.
נוסף לכך, גם כן ברוחו של "המבריח", "טעון הגנה" הוא מותחן פעולה אלים ומחוספס. לשם יצירת החספוס, המצלמה הופקדה בידיו של אוליבר ווד הבריטי, שעשה מלאכה דומה בסדרת סרטי ג'ייסון בורן, אלה שאחראים יותר מכל לטרנד הצילום הקולנועי העכור והתזזיתי. "טעון הגנה" אינו מתעלה לרמה של סרטים אלה. גם בגלל שהבחירה האמנותית הזו כבר נראית בו כמו קונבנציה סגנונית מעיקה, וגם מפני שהוא מסתיר מאחוריו עלילה חלשה גם במונחים של מוצר מסחרי חורפי סוג ב'.
בהתאם לזאת, נראה כי התסריט כאן נכתב לפי הספר "קלישאות אקשן של שנות התשעים". בין השאר, הוא מציג שימוש באיזשהו צ'יפ מקושקש כמהלך שמניע את העלילה כולה, ומספק הוכחה נוספת לחוק שאם שתי המערכות הראשונות של הסרט מציגות שחקן ותיק בתפקיד שכה קטן על כישוריו עד כדי כך שאנו תוהים מדוע טרחו ללהק אותו, הרי שבמערכה השלישית הוא יתגלה כאיש הרע ולפיכך יתפוס נפח. כמו כן, אנו חוזים בסצינה הבלתי נמנעת שבה שני גברים רבים ועפים יחד דרך החלון, וגם בחבורה גנרית של בריונים במראה אוריינטלי המסתובבים לגיבורים בין הרגליים רק כדי למלא את החלל.
אספינוזה היה יכול בכל זאת לבנות משהו בעל ערך מן הבסיס הרעוע הזה, לו רק העניק לסרט את הטאץ' הייחודי שלמענו שילמו לו המפיקים בעד כרטיס טיסה טרנס-אטלנטי. אך זה לא קורה, ולרגע אחד לא מורגשת ב"טעון הגנה" תנופה כלשהי. גם כשיש לו הזדמנויות ליצור זאת, הבמאי לא מנצל אותן. דוגמה לכך היא סצינת מרדף המתרחשת מחוץ לאיצטדיון כדורגל. היא מתחילה כמו המעמד הדומה ב"הסוד שבעיניים", ולכן מתעוררת ציפייה שתתפתח באופן מסחרר כמוה, אך עד מהרה גם היא שוקעת בסתמיות מוחלטת.
לא ברור אם זה נובע מחוסר יכולת של הקולנוען או פשוט מחוסר שאפתנות. כך או כך, בדומה ל"בגידה כפולה", התבשיל שרקח כאן שקול לכריך שמישהו הכין בחופזה לארוחת עשר. ראוי למאכל אדם, אבל לא יותר מזה.
תוותרו על הסרט החדש של ריאן ריינולדס? ספרו לנו בפייסבוק