גבר הולנדי שרכב על אופניים מהולנד לאילת, מדריך צלילה שמתמודד עם תביעה שהוגשה נגדו על הטרדת צב ים, מנהיג קהילה משיחית באמצע המדבר, פלייבוי מזדקן שרוצה לעשות ילד מבלי להתמסד ומנהל אווירה בבית מלון זה נשמע אולי כמו התחלה של בדיחה, אבל אלה חמש הדמויות שמככבות בסדרה הדוקומנטרית החדשה של ערוץ 8 של HOT, "הים הדרומי", שהופקה על ידי קודה תקשורת ותעלה ביום שבת הקרוב.
אלו חמישה טיפוסים הזויים, פנטזיונרים, שמעבירים את חייהם באילת, העיר שמשמשת עבור רובנו כלא יותר מאשר יעד נופש קיצי או תחנת עצירה בדרך לסיני. הסדרה עוקבת אחריהם במשך חורף אחד. כן, חורף, העונה הכי לא אופיינית לעיר הכי דרומית בישראל. אבל רגע לפני שאתם מרימים גבה על הליהוק הביזארי או הלוקיישן התמוה, כדאי שתדעו שאיתמר אלקלעי, במאי ויוצר הסדרה, כיוון בדיוק לשם: לגרום לכם להרגיש שאתם צופים באשליה.
"שואלים אותי הרבה מאיפה הגיע הרעיון, ואני מנסה לחזור לרגע שבו זה קרה", אלקלעי מספר. "אני לא כל כך יכול להצביע עליו. זה קרה בבום, במן 'יאללה, אני רוצה לעשות סדרה על אילת'. הדליק אותי פשוט. ככה אני תמיד עובד. נדלק על רעיונות ומתחיל לשאול את עצמי שאלות. זה יותר עניין של למה אילת".
אז למה אילת?
"ברמה האישית, אילת היתה זיכרון רע של טינאייג'ר. הדימוי הערסי, ההארדקור שלה, כל ההוטל סיטי הזה שלא מדבר אליי. לישון בדירות שכורות, בסליז באג כזה. אילת היתה מקום מגעיל בזיכרון שלי. היא מעין איזור דמדומים שאף אחד לא יודע מה קורה בה. היא גם המקום היחיד בארץ שנחשב לרחוק, את צריכה לטוס לשם. לאן את טסה בארץ חוץ מאילת? זה רחוק, זה מנותק ולא קשור לשום דבר שקורה במרכז. והיתה לי גם פנטזיה על אילת, פנטזיה של מקום שהוא סוג של וגאס, מקום תלוש. הדליק אותי לחקור את השום מקום הזה. לצלול למקום הזה ולראות מה קורה".
איתמר אלקלעי, אם טרם נתקלתם בשמו, הוא מבין היוצרים הצעירים, המוכשרים והמוערכים ביותר שיש לנו כאן. חלק מז'אנר מצומצם של קולנוענים שמסרבים לשחות עם הזרם, ובכל זאת מצליחים לסחוף אחריהם את הזכייניות וגופי השידור, כך שיתאפשר להם ליצור את העולה על רוחם. גולדן בוי, יש שיקראו לזה. את מיליון השקלים שנזקק להפקת "הים הדרומי", למשל, קיבל מערוץ 8 לאחר שהגיש הצעה בת עמוד אחד בלבד.
"אחרי שסיימתי לימודי קולנוע, רציתי לעשות רק פיצ'רים. לא עניין אותי דוקו", הוא אומר, "אבל אז גיליתי שדוקו זה אפשרי לעשייה ודלתות נפתחות. היום אני יכול היום לבוא לערוץ 8 עם רעיון ראשוני ולקבל תשובה חיובית. אני מרגיש שיש שם חלון, אפשר לבנות, אפשר לעבוד".
זה סטטוס שיעורר לא מעט קנאה בקרב קולגות.
"אני מודע לכך שיש קושי ליצור בארץ, אבל אני לא נתקל בזה ביום יום. אני חי בסביבה של אנשים שעובדים כל הזמן, שעושים ויוצרים. אני פחות נתקל במקום של הקושי. בתחום הפיצ'רים אני מרגיש את זה חזק, כי עד היום אף קרן בארץ לא נתנה לי פיתוח. מעולם. שלחתי עשרות הצעות. שם אני מרגיש תקוע מאוד".
אלקלעי, בוגר המחלקה לקולנוע במדרשה בבית ברל, הוציא ב-2008 את סרט הביכורים עטור הפרסים שלו, "סטפן בראון", שעסק בסיפורו של יוצר הפרוות המיתולוגי. מאז הוא מייצר כמעט מדי שנה דוקומנטרי אחר. תמיד קיצוני ושונה, הרחק מזירת סרטי השואה והמאבק הישראלי-פלסטיני, הוא מאתר דמויות אקסצנטריות ומציב אותן על המסך שלנו.
הסדרה "הים הדרומי" בהחלט עונה לקריטריונים הללו: הצפייה בה לא מרגישה כמו צפייה בסרט תיעודי, אלא כסרט עלילתי לכל דבר והדמויות, כאמור, משונות מאוד, אך מרתקות באותה המידה. "בסופו של דבר, יש לי חיבור טבעי למקומות ביזאריים", אלקלעי מסביר, "אלה דמויות שמהרבה בחינות לאנשים קל להתנשא עליהם. זה חלק מהעניין ומהקסם בעיניי. אלה אנשים שחיים בתוך בועה עצמית, שמבחינתם עובדת לגמרי והם מאמינים בזה וחיים את זה. לעין חיצונית זה יכול להיראות אולי עלוב ופתטי, אבל המחיצה הזו שצופה שם תמיד בינו לבין הדמות היא מה שמרתק אותי אני אומר, לא. כולם יכולים להגיע לשם ולהיות כאלה".
"הרבה אנשים חושבים שהחיים שלהם הגיוניים, והם לא. האנטי פוליטיות שלי מבחינתי זו אמירה. התגובה האינסטינקטיבית שלי כשהתחלתי לעשות דוקו היתה, עזבו, זה לא מעניין אותי, אבל במחשבה יותר לעומק, אני חושב שזו האמירה. היא לא גורפת, כי יש פרויקטים עתידיים שהם יותר מיינסטרים. מרתק אותי אדם שיכול לחלום, לפנטז, על חשבון זה שהוא לא יתקדם מילימטר במציאות. אילת מאפשרת לך את זה".
אתה חושב שהקהל הישראלי יתחבר לסדרה מהסוג הזה?
"חלקו. אנשים ראו והיו תגובות קיצוניות לכאן ולכאן. הסדרה כל הזמן נושקת לטראש - מצד שני, אני חושב שהיא מאוד לא, אני אוהב את הנמוך גבוה הזה. אם אנשים יתחברו לזה? אני חושב שאנשים אוהבים ששופכים להם רגשות על המסך. אתה רוצה שדמויות, במיוחד בדוקו, ישפכו הכל. ב'הים הדרומי' יש איזה דיסטאנס מסוים, כדי לשמר את הפנטזיה. זה לא דוקו קלאסי בכלל, זה דוקו שמתעד סטייט אוף מיינד יותר מכל דבר אחר".
ובגלל זה יש הכרח בדמויות הזויות?
"הזויים זו מלה מגניבה ואפשר להדביק אותה על הסדרה הזו בכיף, אבל אני אוהב להשתמש במלה 'תלושים'. מבחינתי, כשאני צופה בדוקו, מי מקבל פוקוס? על מי הם בוחרים לפתוח מצלמה? וזה תמיד יהיה סיפור אישי מרגש, תמיד יהיה שואה, פלסטינים, חרדים. יש פרוטוטיפים מאוד ברורים שאני לא מזלזל בהם, לפעמים הם מאוד מעניינים, אבל אני חושב שאף אחת מהדמויות האלה בסדרה שלי לא היתה מקבלת פוקוס חוץ מאשר בקונסטלציה של הסדרה הזו".
ואולי יש משהו נוסף מאחורי בחירת הנושא והדמויות: החיבור האישי של אלקלעי, 36, לשביל הצדדי, שסלול מחוץ למיינסטרים. לא תמיד הוא היה יוצר מוערך שדלתות נפתחות בפניו. במשך שנים, לאחר שסיים את לימודיו, עבד בבימוי פרומואים והתנסה בפרויקטים אקספרימנטלים. "הייתי חייב כסף, לא היה אכפת לי מהאמנות. ומדי פעם, הייתי מנסה כל מיני דברים. פעם אחת אפילו צילמתי סרט פורנו ארט כזה עם חברים שלי. משהו מוזר שלא יצא ממנו כלום".
ואז הגיע "סטפן בראון" ושינה את כל התמונה: הסרט זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר של פורום היוצרים הדוקומנטריים ובשלל פרסים נוספים ופתח לו חלון לעולם חדש. לא בדיוק מה שנדמה לכם: "היתה סדנה שבה הוקרן הסרט שלי, והיתה שם מנהלת קרן ברלין שראתה אותו. אחר כך השתתפתי בפרויקט 24/7, שבוחר כל שנה שני תסריטים של יוצרים מתחילים ונותן להם מלגה לכתיבה. המנהלת הזו היתה גם שם, זכרה אותי ונבחרתי. קיבלתי מלגה לגור שלושה חודשים בברלין, על חשבון הקרן, ולכתוב את הפיצ'ר שלי. זה היה תסריט מגירה כזה, שחשבתי שאוציא לפועל בגיל 60. סרט תקופתי, יקר בטירוף. והיא אמרה לי, בוא נעשה את זה עכשיו".
מאז הוא נסע לברלין כבר שלוש פעמים, ובכל פעם קיבל מימון כדי לשבת ולפתח את התסריט ל"אשד הזכוכית": "זה סרט שמתרחש בכפר בעמק החולה ב-1935, הכל שם מוכה מלריה וביצות. מגיע לשם רופא גרמני יהודי שבא לעזור להם והוא מתחיל שם מערכת יחסים מוזרה עם נערה בת 14 שמצלמת את המתים שם. זה סיפור מאוד מיסטי, מתחיל שם קשר על כיוון הלוליטה אבל אין סקס, הוא הופך אותה לעכבר מעבדה כי יש לה מחלה מסתורית. הוא הופך לסוג של טפיל על היישוב".
במקביל, הוא לקח חלק בפרויקטים חשובים נוספים. בין היתר, ביים שני פרקים מתוך שלושה של הסדרה הדוקומנטרית "לרקוד עם דמעות בעיניים", של ניסן שור ואורי סלעי והחל לעבוד על סרט דוקו בשם "פריז בוערת", על צלם יהודי שחי עם קבוצת ניאו נאצים ותיעד אותם בסטילס שלאחרונה קיבל עבורו מימון. בימים אלה הוא משמש גם כבמאי העריכות של "מחוברים 2". אבל כמו כל יוצר, גם הוא מקווה לעסוק יום אחד בפיצ'רים בלבד. וכמו כל יוצר, גם הוא מבין שבין החלום למציאות, צריך להתפרנס. "החלום שלי זה לעשות הכל. מאז 'סטפן בראון' כבר התאהבתי בז'אנר הדוקומנטרי. אני פשוט נהנה בטירוף. אם אני אשב ואחכה שהפיצ'ר שלי יקרה אני אשב פה ואירקב. בינתיים פאן לי".
אפרופו פאן לי, "מעושרות" היית מביים? גם אורנה בן דור היא יוצרת דוקומנטרית.
"במקום שאני נמצא בו כרגע, לא. אבל אני חושב שב'מעושרות' יש אלמנט מאוד חתרני מתחת וזו ההברקה האמיתית של אורנה בן דור. קצת התמכרתי לסדרה הזו, אני מודה. זה היה בשבילי ניקוי ראש מטורף. אבל זה לא המקום שאני רוצה להגיע אליו".
מעטים מאוד מצליחים להגיע לצמרת התעשייה הקולנועית.
"יש לי ראייה פחות לוקאלית בהקשר הזה, כי הפיצ'ר שלי מבחינת הפקה הוא כרגע גרמני לגמרי. אני חושב שקולנוע אפשר לעשות בכל מיני שפות. הרעיונות שלי הם כאלה שאפשר לתרגם לשפות אחרות. אני כן בנאדם שיוצר מישראל, אבל הפקטור הזה הוא לא כל כך קריטי. אני מאמין שאם אתה טוב ואם יש איזו מנהלת אחת בקרן גרמניה ששמה עליך עין וקורה משהו, אז זה אפשרי".
מתסכל אותך חוסר הפרגון של הקרנות בארץ?
"
לא. אני אראה להן מה זה".
"הים הדרומי" תשודר החל מה-18/2 ב- 22:00 בערוץ 8