מלומדי החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים זוקפים לזכותם שמחה קטנה, מעט מפוקפקת אמנם. עם צאת הסרט "הערת שוליים", מספרים רבים מהם כי התפקעו מצחוק במהלך ההקרנה בקולנוע, עד שנתבקשו על ידי הקהל להנמיך את הטונים. התגובה המשוחררת הזאת לא בהכרח נובעת מהתענגות על מה שניבט אליהם מהמסך הגדול. אם כבר להיפך, רבים מהם מאמינים כי הסרט, החודר לנבכי החיים האקדמאים בחוג, מספק הצצה שקרית ומלעיגה לפועלו; עד כדי כך שהם מרגישים כי הוא זורה מלח על פצעים פעורים הנוגעים לאזוטריות של החוג באקדמיה (בדיחה נפוצה, כך מספרים, היא הפיכת שם החוג ל'החוג לתלמיד' מפאת מספר נרשמים נמוך עד גיחוך מדי שנה).
ואולם, למרות הלבנת פניו של החוג ברבים, כפי שרואים זאת רבים מהמרצים הנמנים עליו, נראה כי אין להם מוטיבציה לתקן את דימויו. לפחות לא בתקשורת. הסגל האקדמי כולו בחוג בחר שלא להתראיין לכתבה, רובו הגדול אף לא טרח להשיב לבקשה או להמציא סיבה לסירוב. אחדים מלמלו כי אינם עוסקים בקולנוע אלא בתלמוד, ואין זה בראש מעייניהם. אחרים הפנו לחוגים "פתוחים יותר", כמו באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן, שם מתעסקים בנושאים "פופוליסטים" יותר, תוך קריצה מרה לפועלו של שקולניק הבן (ליאור אשכנזי) בסרט. מסתמן כי היסטוריית החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, גם כאשר היא מוצעת לשימור על ידי סרט זוכה פרסים, מאבדת את כל זיכרונותיה ומורשתה מפאת חוסר רצון בסיסי לשתף בהם.
עם זאת התסיסה של הסרט במסדרונות העולם האקדמי לא הוגבלה לחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. חוגים נוספים במוסד כמו גם מסגרות לימודי התלמוד באוניברסיטאות אחרות בארץ עסקו בו בשיחות ספריה ומזכירות. מחוץ לעולם האקדמי, רבים האמינו כי הסרט מבוסס על יחסי הבמאי יוסף סידר עם אביו, הביוכימאי זוכה פרס ישראל פרופ' חיים סידר. ואולם, במסדרונות האקדמיה ידעו להצביע גם על חוקרים אחרים ככאלה שעומדים מאחורי הדמויות השונות.
פרופ' שלמה זלמן הבלין מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, צפה בסרט לאורכו ולרוחבו באינטרנט, עצר והתבונן, זיהה ופענח. "באינטרנט יכולתי לזהות הכל מהי בדיוק הערת השוליים, למשל? האיש שנזכר בה הוא החוקר הידוע גדליהו אלון, שהיה קורבן לתככים וסבל. היום כולם לומדים את הספרים שלו".
בנוסף, מגלה הבלין על מי לדעתו מבוססות יתר הדמויות הראשיות. "דמות האב (שמגלם שלמה בראבא: ר.א) היא הפרופסור שמואל ספראי, שהיה התלמיד המובהק של גדליהו אלון הנזכר בהערת השוליים. הוא הוציא לאור את ספריו ורשם את ההרצאות שלו. בסרט מופיע צילום ספר של ספראי, וגם יש לו בן פרופסור באוניברסיטת בר אילן". ספראי, שנפטר בשנת 2003, זכה באופן סמלי בפרס ישראל בחקר ידע ארץ ישראל לשנת 2002, ועסק בעיקר בהיסטוריה של תקופת התלמוד. יחד עם בנו, זאב ספראי, כתב מבוא להגדת פסח של חז"ל, הנמצאת כיום בכל בית.
ספראי הבן, אב לארבעה ילדים, טרם צפה בסרט כיוון שהוא מתכנן צפייה משפחתית. הוא צוחק למשמע ההקבלה ומודה שנתקל בה פעמים רבות: "אני מרגיש שאני מכיר את כל הסצנות בסרט", הוא אומר, "זה נכון שבסביבה של לימודי תלמוד אב ובן זה המקרה שלנו, אבל יחד עם זאת אני חושב שהבמאי כינס כל מיני מודלים של אבות ובנים, לא רק את שלנו. שמעתי מקרוב גם את הרכילויות על פרס ישראל, כי אני דור שני בביזנס, וכן, התמונה של חוקר שעוסק בפיצ'יפקעס ולא מצליח להתרומם, והשני שעוסק בתמונות הכלליות, מאד מוכרת לי".
דמותו של שקולניק הבן עדיין נתונה לפרשנות. חלקים מזהים אותו עם ד"ר אבינועם רוזנק, מפאת דמיון פיזי שלא משתמע לשתי פנים, אך הבלין מעדיף גרסה אחרת: "הבן מתאים לדמותו של דניאל בויארין, שנזכר בסרט בהתחלה במסגרת שיחות סלון. הוא איש תלמוד שעוסק בדברים אחרים שפרסמו אותו כי הם פופולריים. סקס בתלמוד, למשל, זה נושא מאד לוהט, מה גם שהוא שמאלן גדול וקיצוני". בויארין בן ה-66 מכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי. לאחרונה ראה אור בעברית ספרו "מדרש תנאים: אינטרטקסטואליות וקריאת מכילתא", שנערך על ידי אלחנן ריינר. באשר לרוזנק, הוא מלמד כיום באוניברסיטה העברית ולא היה מעוניין להגיב.
"גרוסמן, יו"ר הוועדה (שמגלם מיכה לבינסון: ר.א) הוא יעקב זוסמן", קובע הבלין, "מובן לי למה כולם פחדו ממנו, בזמנו, אבל אני לא מבין למה עדיין. גם זוסמן, כמו גרוסמן, מנהל את מפעל המשנה כל השנים, וזה הדמיון הבולט". פרופ' זוסמן בן ה-81 הוא חתן פרס ישראל בחקר התלמוד לשנת 1997, וכן לימד באוניברסיטה העברית. "הוא חולה מאוד", מספר הבלין, "אבל סיפרו לי שראו אותו יוצא מאולם הקולנוע אחרי שראה את הסרט".
פרופ' דוד אסף, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת תל אביב, מזהה מימד הוקרה נוסף בסרט לאקדמיה הירושלמית. "בסרט עושה האבא את דרכו לספריה הלאומית בגבעת רם", הוא כותב בבלוג שלו "עונג שבת", "הוא הולך ברגל, דרך עמק המצלבה הפסטורלי, ועובר ליד לוח זיכרון שהונח שם. זוהי מצבה צנועה לפרופסור מנחם שטרן, שהלך בדיוק באותה דרך לספריה הלאומית, עד שנרצח שם בידי שני ערבים בדקירות סכין לפני 22 שנים". שטרן, מגדולי ההיסטוריונים והחוקרים של תקופת בית שני, היה גם הוא הוא חתן פרס ישראל בהיסטוריית העם היהודי לשנת 1976.
ואולם, מלבד מחווה כזו או אחרת יש המלינים על כך שהסרט חוטא בהציגו את החוג לתלמוד. "הסרט עוסק בעניין ספציפי מובהק, ומסלף אותו", טוען הבלין, "גרוסמן חוטף משקולניק את עבודת חייו על ספר הירושלמי, בעוד שהתיאור אינו נכון מבחינה מדעית. מי שלא עוסק בזה וודאי לא יבין את השגיאה". בעיני הבלין, הפופוליזם שננקט כאן מצייר את החוג באור נלעג. "אני לא יודע אם התסריטאי לא יודע את הדברים הנכונים, או שהוא עיוות בכוונה", הוא תוהה, "שקולניק הפילולוג התלמודי בסרט הוא דמות של גולם אדם שלא יודע להסתדר בחיים, הילוכו הילוך גולמי, ואף את טקס הפרס לא מראים בסרט. הוא מאפיין את כל גדולי החוג לתלמוד ככאלה, ומיועד להגדיל אנשים כמו שקולניק הבן: רוזנק, בויארין, פופוליסטים שעושים רעש מכל הדברים האלה, ולא אנשי מחקר פרופר. יחד עם זאת, כמובן שהמחקר פרופר יכול להיות משעמם ומייגע".
ד"ר יואב רינון מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית טוען כי "האזוטריות של החוג היא בתרבות המקומית בלבד, כיוון שחקר התלמוד בהקשר הלא אקדמי הוא אחד הדברים הכי פרקטיים בחיים. הוא הנחת היסוד בעבור העולם הדתי". לטענתו הסרט אינו מטיף או יוצר דפוס מסוים, אלא בסך הכל מציג התנהלות. "האקדמיה דוחפת אנשים למצב של התנהגות האב, אבל לא מאלצת או מצדיקה אותם. לכן, המימוש של ההתנהגות הגועלית הזו הוא מבחירה. הוויכוח האקדמי הוא על רוחב מול עומק. במה מתמקדת האקדמיה ברוחב יריעה או בהעמקה בקוצו של יוד? להציג את האב בתור המודל האידיאלי היחיד לאיש אקדמיה, או אפילו בתור אידיאל כלשהו, על זה אפשר להתווכח".
ספראי, דור שני לחקר התלמוד, מעדיף דווקא לגייס (לראשונה בסאגה זו) את חוש ההומור. "זה סרט חכם שתפס את כל הזרמים של מדעי היהדות", אומר, "לא מעליב אותי שהוא לא כינס תמונות אחרות, כל אלה הן חלק מהתמונה הגדולה. הוא בחר לכנס את כל החולשות המובלעות שנובעות מעסקי הכבוד. אין צורך לתאר דמויות היסטוריות, זו לא דוקומנטציה, והוא אפילו מביא את הדברים לגרוטסקה. לכן אני לא כועס, להיפך. אני מסתכל על החולשות ועל היצר הרע של אנשי המדע בזלזול, כי אני שותף לו. אני משתדל לא להיות שותף לו, אבל נגרר כמו כל אחד אחר".
איך כל זה מתקשר לצופה הממוצע שבסך הכל התיישב באולם במטרה לראות סרט המועמד לטקס אוסקר נוצץ? רינון מאמין כי חיי האקדמיה אינם באמת מרכז הכובד העלילתי של היצירה של סידר. "המצוינות יכולה להתבטא באותו אופן גם אם היה מדובר בהייטק, או בכל מקום שיש בו מבנה פירמידלי, יוקרה, רוע אנושי וגועל נפש".
בסופו של יום, נדמה כי הסערה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, היא, כצפוי, סערה בכוס תה. הסרט, שעוסק באנשים, במערכות יחסים, ביוקרה ובכבוד, הולבש על חוג נטול הומור עצמי ברובו. "סידר הציג מורכבות לבעיה בגינה החוג לתלמוד הוא אזוטרי במדינת ישראל ומגלם מקור לזהות יהודית במדינה שבה חלק לא קטן של אנשים הוא חילוני, והקשר לדת הוא מורכב בעבורו", מסביר רינון, "הוא לא זכה להצלחה כי הוא מתעסק בחוג לתלמוד, כי החוג לתלמוד לא מעניין את מרבית האנשים בארץ, וגם האקדמיה בכללותה היא נישה. הוא הצליח בזכות היחסים בין האנשים בעיקר, בזכות התמונה הכוללת. היחסים בין האבא והבן, שני אבות כושלים, והכישלון הקולוסאלי של האבא מול כישלון הבן. בהפיכה של הערת השוליים למרכז הכובד יש דבר מעוות, כי אחרי הכל הסרט הוא לא הערת שוליים, הוא המדיום הכי פופוליסטי שאפשר להעלות על הדעת".
"הערת שוליים" בדרך לאוסקר - כל הדיווחים, הכתבות והסיפורים
"הערות שוליים": למה כמעט ואין סרטים על האקדמיה?
"הערת שוליים": מה אתם חשבתם על הסרט? שתפו אותנו בפייסבוק