פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפיל הכחול: הרוקנרול הכי גרוע שאפשר לבקש

      קשה להתייחס לאלבום גרוע כמו "חמש" של הפיל הכחול ו"זוהר", אלבומה שני של קרולינה, הוא יצירה בינונית שמוקפת בהייפ

      הלהקה הגרועה בישראל?

      הפיל הכחול (יח"צ)
      מי שאוהב, שיהיה לו לבריאות. הפיל הכחול (צילום: יח"צ)

      אחת לאיזה זמן מוגבל, מגיע אלבום שאין שום דבר טוב לומר עליו, כיוון שהוא נוצר על ידי להקה שמדברת בבלית בזמן שעולם המוזיקה האיכותית מדבר בשפה של אלכס טרנר או Bon Iver, למשל. אבל, מה לעשות, רוב המוזיקאים, בוודאי בישראל, עובדים מאוד קשה על מוזיקה שללא ספק נכתבת בדם ליבם השבור או מוחם עמוס המחשבות. לפעמים, כמו במקרה של הפיל הכחול, אפילו יש לזה קהל ואין קהל שלא מגיע לו שיכבדו את החלטתו לתמוך ביצירה ישראלית, ולו גם הגרועה ביותר.

      לכן, אין הרבה מה להרחיב על "חמש", אלבומם החדש של הפיל הכחול: מי שמעוניין להיכנס לקפסולת זמן שתיקח אותו למסיבת הארד-רוק סבנטיז מהגיהנום, מוזמן להיכנס פנימה – הדיילת מחלקת גולדסטאר ופוסטרים חתומים של להקת היהודים. אין ב"חמש" ולו דקה שאינה סובלת מפאתוס אימתני ותובנות מייאשות בחוסר המקוריות שלהן, ממש שירים שנלקחו מתוכנת מחשב שמעבדת כל שבר רעיון של טינאייג'ר חילוני ממוצע עם כל קלישאת רוק אפשרית ויוצרת אלבום שמעודד מנת יתר של אקמול.

      המיקרוקוסמוס של "חמש" הוא "בלוז בעזרת השד", מעין שיר לעג לדתיים מאמינים ("המקובלים הם לא טועים/ וכל הדוסים צדיקים") עטוף בבס-תופים-מפוחית והגשה מביכה ממש, שבמקום לעורר מחשבה בנושא טעון, עושה חשק לפתוח דף גמרא.

      אפשר, כמובן, להמשיך ולהעמיק בחוסר העומק של "חמש" ושל תופעת להקות הרוק-כלום שצמחו פה, מבית הבובות ועד הפיל הכחול, אבל "חמש" הוא בעיקר מנוע מדגדג שקורא לחפש את האיפכא מסתברא שלה, את המוזיקה הטובה שקיימת בעולם וגם בישראל. אנחנו כאן ואתם שם, גרס פעם אהוד ברק כשעוד היה מי שיקשיב לו, ואם המוזיקה של הפיל הכחול מעוררת אסוציאציות לאהוד ברק, זה כנראה אומר הכל.

      בית הבובות - הקליפ האינטראקטיבי של "אני בסדר, גמור"

      מקסימום איציק זוהר

      קרולינה (יח"צ , עמית ישראלי)
      אוברייטד. קרולינה (צילום: עמית ישראלי)

      קרולינה מסתובבת לכאורה עם קבוצת הגרוב האיכותית של המוזיקה הישראלית, בין קותימאן, אורי בראונר כנרות של בום פם, שחם אוחנה המצוין, אלרן דקל של פאנקנשטיין ועוד. בתוכם, קרולינה היא התקווה המסחרית, בוודאי מרגע שהחלה לשיר בעברית. קולה הצבעוני ושליטתה בטווחים שבין פופ, מוזיקה מזרחית וכמובן רגאיי וסול הופכים אותה למעין יחידת קומנדו מגוונת עם פוטנציאל רחב מאוד.

      לכן, אולי זהו הפוטנציאל שהופך את "זוהר" לאלבום מאכזב, בוודאי לא קרוב להייפ שיש סביב קרולינה. גם אלבום הבכורה, "מה אעשה עכשיו?", כלל רגעים יפים, אבל היה רחוק מלרגש או להותיר חותם ואילו "זוהר" נעדר את אלמנט ההפתעה שהיה לקודמו. אמנם, אורי בראונר כנרות הפיק מוזיקלית אלבום שנוטה במובהק לכיוונים מזרחיים מעניינים, אבל כזה שפשוט לא מתיישב עם קרולינה. "זוהר" הוא לא אלבום עצוב, הוא לא אלבום מרקיד, הוא לא אלבום כיפי וגם לא אלבום רע. 7 שירים, לא כולל בונוס אקוסטי ל"אל תאחר", הסינגל הראשון שיש בו סולו גיטרה מעולה של כנרות – וזהו.

      האזינו לאלבום המלא של קרולינה, "זוהר":

      "זוהר" דווקא נפתח יפה מאוד עם "חופש" וההפקה המוזיקלית הטובה מאוד שלו, ומשם הולך ודוהה. הקאבר ל"לא היה בינינו אלא זוהר" מיותר, "שנסון ללבנון" מראה עד כמה בעצם קרולינה, לבד ועם כנרות, היא כותבת מילים בעייתית ששילוב השפה הגבוהה-נמוכה שלה משאיר טקסטים כמעט סאטיריים ("עץ דובדבן/ נח בענן/ ריח יסמין לימוני/ לבנון/ מון שרי"). קרולינה תמיד שיווקה באופן מאוד חינני יחסית אידיאולוגיה קיטשית ומאוסה של שלום ואהבה, אבל "זוהר" לא יעצור את המתקפה באירן וגם לא ישכנע אף אדם לוותר על האקדח. אווירת הרוגע שלו נובעת במהותה מחוסר המשקל של המוזיקה.

      הגושפנקא הסופית להחמצה של "זוהר" מגיעה ב-"Save Me From Myself", שבו האנגלית של קרולינה מתחברת לפשטות המסרים שלה ומה שבעברית נשמע מגוחך הופך באנגלית לקטע שתייה מצוין, עם גרוב נבון ושוב – סולו חשמלית מצוין של כנרות. סינגל רמיקסים של "Save Me From Myself" יעשה לקרולינה שירות מצוין במועדונים למשל ואיתו היא שוב תוכל לצאת לחו"ל, שם קול כמו שלה ושילוב מקצבים הם תמיד מצרך נדיר ומבוקש. באלבום השלם, הוא נטע זר של רמה גבוהה בתוך בינוניות שהיא אולי זוהרת, אבל היא עדיין בינוניות.

      קרולינה מציגה: 2 שירים בלעדיים מהאלבום החדש