"אני אוהב לראות כסף על הקיר. נגיד שאתה מתכנן לקנות ציור במאתיים אלף דולר. לדעתי עדיף לקחת את הכסף הזה, לקשור אותו בחוט ולתלות על הקיר. וכשמישהו יבוא לבקר, ישר הוא יראה את הכסף על הקיר" (אנדי וורהול, "מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול")
הציטוט מלא הלעג שלעיל, שנלקח מ"האני מאמין" של גאון הפופ ארט מ-1975, הכיל אמת חשופה שאפיינה את שוק האמנות אז, ובטח ובטח מתאימה לו גם היום. באופן ספציפי, הוא מפליא לתאר את מה שמתרחש בימים אלו בין כתליו של בית מני, מרכז המבקרים של בנק לאומי בתל אביב. זו השנה השישית שהבנק עורך את תערוכת "אמנות סודית", בה מוצעות למכירה יצירות לא חתומות של אמנים מוכרים לצד כאלה של צעירים בתחילת דרכם. לצד היצירות מצוין אך ורק המדיום בו נוצרו (ציור, צילום, פיסול וכו') ומחיר המינימום עבורן מ-2,000 שקלים ועד ל-8,000 שקלים. לכאורה "המבקר בתערוכה יכול להתרשם מהיצירה האותנטית נטו, ללא דעה מוקדמת", כפי שנכתב בקטלוג הנלווה. ואולם למעשה המבקר בתערוכה יכול להתרשם בעיקר מהמחשתה של אמירתו העוקצנית של וורהול, רק שהאירוניה אבדה וכל שנותר לנו זה הכסף על הקיר.
אבל מה רע בכך? ניתן לטעון, ובאופן ספציפי עשתה זאת מנכ"לית הבנק היוצאת גליה מאור, כי היעדר שמו של האמן כמו גם חסרונה של כותרת היצירה משחררים את העבודה מהשעבוד למותג. מאור אף קראה לנוכחים בערב הפתיחה: "תנו לחושים שלכם ליהנות מהיופי... היצירות כבר ידברו בעד עצמן". ואולם, כאן בדיוק טמונה הטעות. השעבוד לא נעלם, הוא רק הוחלף באחר; היצירות לא מדברות בעד עצמן, המחיר שלהן מדבר בעדן.
יש משהו משחרר בניתוק שמו של האמן מן העבודה כך שערכה אינו נקבע עוד מייחוסה, אלא לפי המהות שלה בלבד. יתר על כן, שחרור היצירה משמה מציג לכאורה מצב בו "האמנות מדברת בעד עצמה". אם פעמים רבות היה נדמה כי באמנות המודרנית והעכשווית יש לקרוא, לדעת ולהכיר את ההקשר של היצירה על מנת להבינה, מחיקת הכותרת מוצאת את הצופה ללא שום גלגלי עזר לפירוש העבודה. לכאורה, האמנות חוזרת לאיזשהו מקום נייטרלי הטכניקה הרשימה אותך? היצירה נגעה בך? זהו, יש לך את כל הכלים על מנת להעריכה. אולם השחרור מההקשר הוא רק לכאורה, פשוט בגלל שכעת יש הקשר חדש, אחד, יחיד ומרשרש - המחיר.
אם בהינתן שם האמן הוא עצמו, האדם, מהווה חוליה מקשרת בין היצירה לערכה הכספי ("אה, זו יצירה של סיגלית לנדאו? אז היא בטח שווה הרבה כסף
") אז בהיעלמו נעשה חיבור ישיר בין הכסף ליצירה; היצירה היא היא תג המחיר שלה. כך, העמדת הפנים נמוגה, היצירה היא רק סחורה וכבר אין צורך להסתיר זאת.
מכאן שהערך הכספי יוצר את ההיררכיה האמנותית - יצירה שעולה 2,000 שקלים היא "אמנות פחות טובה" מיצירה שמחיר המינימום שלה עומד על 6,000 שקלים. זו הקטגוריה היחידה להערכה.
למען הסר ספק, כל יוזמה להנגיש אמנות לקהל הרחב, לעודד אמנים צעירים ולסייע להם כספית (ההכנסות ממכירת העבודות מועברות ישירות ליוצרים) היא מבורכת. ואולם, הטענה כי כך אמנים בתחילת דרכם זוכים לחשיפה ופרסום בהיקף רחב אינה ברורה הרי העבודות אנונימיות ומי שנחשף אליהן לאחר קנייתן הוא פחות או יותר הקונה וחבריו לעשירון העליון.
כמו כן, יש לציין כי הרעיון של "אמנות סודית" אינו המצאה של בנק לאומי. זוהי מסורת השאובה מאירוע דומה של "האקדמיה המלכותית לאמנויות" בלונדון. ייתכן שבנק לאומי נצמדו לעקרונות המנחים, אך נדמה כי הצגה במסגרת מוזיאלית ולא בחלל בנק הולמת יותר ומכבדת יותר את האמנים והאמנות.
יש טעם לפגם בכך שבנק לאומי מתיימר להציג דבר מה בעל ערך אמנותי-תרבותי בעוד שמדובר במכירה פומבית, לא יותר. מילא זה, אפילו החלק המהנה של מכירה כזו - התחרות הגלויה, הקולנית ורווית האינטרסים בין המשתתפים - נמנע מאיתנו. על אף שמשנתו הראשונה של הפרויקט הוא הופקד בידיהם של האוצרים אסתי דרורי ודורון פולק מסטודיו ארטורא, אין נוכחותם מורגשת. הקונספט, כפי שהוגדר בפתיחה, הוא "חיבור" העבודות לאיכות הסביבה. הקישור לטרנד הירוק שהיה פופולרי לפני מספר שנים אולי מאפשר לבנק לאומי להתגאות בהנפת דגל חברתי, אך אין מדובר בתמה אמיתית לתערוכה או אפילו באמירה חדשה ומעניינת בנושא. לו היה נדמה כי ישנה משמעות בהצבת העבודות ובדחיסתן זו ליד זו, מילא, אך גם זה לא נראה בשטח.
בקטלוג התערוכה מתגאה הבנק ב"העמדת מקום לטובת הצגת אמנות ייחודית לציבור הרחב ללא תשלום". אבל גם כל תערוכה בגלריה היא ללא תשלום ושם לפחות יש ערך מוסף. אולי הערך המוסף היחידי בתערוכה "אמנות סודית" היה לראות את אצולת הממון בערב הפתיחה מחכה יפה בתור ארוך לסחלב חם.
פוטו סינתזה: מדור האמנות השבועי של חן רוזנק
אמנות סודית: תערוכה לגיטימית או מכירה פומבית? דברו איתנו בפייסבוק