אי אפשר היום באמת לחשוב על ניתוחים פלסטיים בלי לחשוב על הסדרה "ניפ טאק" שהילכה על הקו שבין הגרוטסקי לגרוטסקי יותר; אי אפשר לדבר על ניתוחים פלסטיים בלי לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שנשים משכיבות עצמן תחת סכין הניתוחים בגלל יותר מדי פרסומות שעברו פוטושופ, ובגלל שלנשים תמיד רצוי להיראות צעירות, רזות ומתוחות מגילן. כמו דברים רבים - הזמינות, הפופולריות והנוחיות הכלכלית של תעשיית היופי הפלסטית מצליחות להשכיח בקלילות את העובדה שבסופו של דבר מדובר בניתוח. בדרך כלל ניתוח מסוכן.
"חלומות מפלסטיק" שעלתה אמש (שני) ב-HOT בידור ישראלי, עוקבת אחר המרפאה המפורסמת של ד"ר קליין המנתח הפלסטי ואחרי הפציינטיות שלו המפורסמות יותר ופחות שמגיעות אליו כדי שיפסל להן את החלומות. נשבר הלב כשאודל הפצפונת מספרת שצוחקים בבית הספר על האוזניים הבולטות שלה, ורואים שההתעקשות שלה לנתח אותן מטרידה ומסעירה את הוריה. גם הצופה מוצא עצמו עומד מול הדילמה לא צעירה מדי? לא מושפעת מדי מאמות היופי הסימטריות עד גיחוך? האם אסור כבר לבני האדם ובעיקר לבנות האדם להיות לא-מושלמות?
מבחינה זו, "חלומות מפלסטיק" - שהיה לה כל הפוטנציאל להיות פלטפורמה שיווקית חסרת בושה, מציצנית, פורנוגרפית וסוכנת קרת לב של משטר היופי - מצליחה להפתיע לטובה. עידית אברהמי, במאית הסדרה, לא מנסה לטייח את השאלות שמתעוררות, ולא מנצלת את המנותחות כולן נשים, לפחות בשלוש הפרקים הראשונים לסדרה ברגעיהן החשופים ביותר. אין ב"חלומות מפלסטיק" את ארומת הטראש המצחינה שמתלווה פעמים רבות לסדרות דומות שכבר ראינו וחוסכים מאיתנו את נימת הסרקזם וההתנשאות שבתיעוד תעשיית היופי. גם מהצד השני הסדרה מאוזנת ו"חלומות מפלסטיק" לא מנסה להיתמם ולחגוג לכאורה את הנשיות המשוחררת שבפועל כבולה לחלוטין. אפילו עריכת הסאונד לא מתערבת בלחיצה על כפתורי האמוציות והיא נטולת שירים נוגים ברגעים מרגשים ולא מנסה לכפות פרשנות מוזיקלית שחוקה כשממש אפשר בלעדיה.
אם אצל אודל, שעברה ניתוח פשוט ששיפר באופן מיידי את חייה בבית הספר, עוד אפשר לשמוח על שיש את האפשרות הקוסמטית הזו. הרי שאצל עמנואל הורי - המכורה לניתוחים והמסרבת להתמודד עם חוסר השלמות שיש בחייה, עם וללא קשר למראה שלה - כבר מוכרחים להתקומם. הורי מגיעה ולא בפעם הראשונה לד"ר קליין אחרי שכבר עברה ניתוחים רבים ולא הכרחיים, והבעיה העיקרית ממנה היא סובלת היא חוסר שביעות רצון כרונית. בעוד שהיא מספרת על כך שהיא לא מצליחה לעבוד כשחקנית כיוון שהיא "עשויה מדי", היא עדיין מתעקשת על שיפוצים שונים ומרובים. אי אפשר שלא לתהות אם את הכסף הרב שהורי משליכה על חיתוך עצמה למידות ולפרופורציות שהיא מדמיינת שהם מושלמים, לא עדיף לה להשקיע בטיפול נפשי שיהפוך אותה למאושרת יותר.
ד"ר קליין ומשרדו אמנם עושים את כל הדברים ה"נכונים", ושואלים את כל השאלות ההכרחיות, אבל עוד לא ראינו מי שמוותר על עסקים בשביל להציל נפש אבודה מעצמה. כשחני פרי, דוגמנית עבר, אומרת "אני לא יודעת להיות מכוערת", ומתכוונת בעצם לזה שהיא לא יודעת להיות אישה מעל לגיל 40, יש במסר הזה משהו מצמרר.
אם יש משהו שצפייה ב"חלומות מפלסטיק" מבהירה באופן כמעט חד משמעי פעם אחר פעם, זה שבכל תהליך הראיון ותיאום הציפיות צריך להיות מעורב גם ייעוץ פסיכולוגי בלתי תלוי שיעשה קצת סדר באורגיית הסכינים והניתוחים. בתרבות ה"כל דבר אפשרי תמורת הסכום הנכון", רצוי שיהיה גם מי שמוודא שהאפשרי יהיה גם ההגיוני, המציאותי והבריא. עד שזה יקרה, "חלומות מפלסטיק" לפחות תראה לכם שאפשר לשפר את המצוי, אבל לא תיתן לכם לשכוח שבסופו של יום הכל פלסטיק.
"חלומות מפלסטיק" - מה חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק