נמאס מלחיות על דיאטת "האח הגדול": חמש הערות על טלוויזיה

הידיעה שישנו טוויסט מאחורי ההדחה הכפולה הודחקה, שעה שהצער על פרידה משותפת מיעל ומאביבית תפס מקום. התחושה הזו שהדהדה בחדר חשפה את הריקנות שבאה מחוסר במגוון של תוכניות ריאליטי. לא "המירוץ למיליון", לא "הישרדות" ולא "בית ספר למוסיקה" – פשוט לקחתם לנו ת'חיים. בהיעדר שפע תוכניות ריאליטי בעונה הקרה הזו, כשיושבים הרבה יותר בבית, צצות ועולות בלבלות, תהיות ושאלות קיומיות, בהן בעיקר "חיינו, לאן?"

במדינות אחרות בעולם "האח הגדול" היא רק אחת מתוכניות ריאליטי רבות המשודרות במשך השבוע. זה מצב שעומד ביחס הפוך לגמרי מישראל, בה כבר כמה שבועות ישנו ריאליטי אחד, המשודר פעמיים שבוע, בפריים טיים ונשאר קבוע כשיחת היום. תחושה של מונופול ריאליטי בטלוויזיה ועוד זה שנושא בחובו את המשמעות המפחידה יותר שמאחורי שמו - "האח הגדול", מדביקה אותנו חזק יותר לקורים שטוותה התוכנית עבורנו, הן בספות ביתנו והן בלשונותינו. וזה לא שהעונה הזו מעניינת יותר מקודמותיה, ואולי להפך, זה שהילדה הכי יפה בכיתה היא כזו רק בגלל שכל בית הספר מורכב מבנים.

"האח הגדול": הבלוג של רחלי רוטנר

הר הגעש של המחאה החברתית אמנם רדום, אך ימשיך להתפרץ אל מול עלייתן מן האוב של תחושות פראייריות נוספות של הישראלים. ב"לילה כלכלי" התראיין יואב רוקח-פן, ישראלי תושב ניו ג'רזי, שצילם בסופרמרקט המקומי את מחירו של "פסק זמן", העלה לפייסבוק שלו ולכאורה מבלי שהתכוון, יצר נחשול חדש של מחאה נגד שטראוס-עלית. כך נחשפו עשרות האחוזים שמהווים את ההפרשים בין הממתקים המפורסמים שלנו כפי שהם נמכרים בארה"ב לעומת בישראל.

אבל העלילה הסתעפה כשבהמשך דווח אודות קשר סודי שמאחורי הקמפיין מצוחצח החרבות "לא קונים שטראוס-עלית". נראה שקבוצת המחאה המאורגנת שהעלתה את הקמפיין לפייסבוק חברה לאיציק אלרוב, הוגה מחאת הקוטג', בכדי ליצור כוח מנוסה יותר אל מול ענקית הממתקים. אם אכן הסוגיה הזו עשויה גם מחומרים אפלים כפי שמסתמן, יהיה רק מתבקש לתהות לגבי אופייה של הקונספירציה המלאה שמאחורי המהלכים האחרונים: האם יואב רוקח פן הינו סוכן זר בניו ג'רזי? האם הוא נשלח על ידי מממני הקמפיין להדליק את חבית חומר הנפץ המחאתית משם? והאם יש ברשותו שעון-מצת שבמקור יוצר עבור 007?

גם שחקני קולנוע בקליבר של דסטין הופמן וניק נולטה הפנימו שהקולנוע האיכותי כבר עבר ברובו מהמסך הגדול לטלוויזיה. רוצים לראות סרט טוב? כבר מספר שנים שהסדרות של HBO הן יותר קולנוע מטלוויזיה - הן סרטים המחולקים לפרקים של שלושת רבעי שעה בממוצע. סדרה נוספת שרשת זו יכולה היום לזקוף לזכותה היא "Luck" הופמן בן ה 74, בדמותו של אייס ברנשטיין, יהודי ומהמר מקצועי לשעבר, משתחרר מהכלא לאחר שהופלל ע"י מתחריו ורוכש סוס מרוץ הכי קלאסה שיש.

אף על פי שישראלים נתקלים בסוס רק כשברחוב חולף האלטעזאכן, יש ב-"Luck" דרמה שמפמפמת דם מהלב וחזרה בלחץ גבוה, כאילו הייתם אתם מתחרים במירוץ במקום הסוסים. קו העלילה הכללי מותח, המשחק של הופמן, נולטה ורוברט דה נירו בתפקיד אורח הוא הטוב ביותר שתראו על המסך כיום, הצילום נושק לשלמות, הנוף ההררי כולו בצבעי קליפורניה מהפנטים ויש סוסים שמשמר המלכה הבריטי יכול רק להתקנא בהם.

לכן, גם אם בחיים לא צפיתם במרוץ סוסים, יש מצב שבמידה ותצאו ממשחק מיוזע של מכבי ביום חמישי בערב, תוכנסו בעל כורחכם לאצטדיון המרוצים לקראת שקיעה יפה ותשתמשו במשקפת הגדולה כמו שהסדרה הזו מציעה, הכול ייראה הרבה פחות זר.

לא רק בתוכן השידורים, אלא גם בגישות כלפי מיסטיקה נמצא שוני תהומי בין תכניות הבוקר ששודרו בדיוק במקביל בערוץ 2 ובערוץ הראשון. ב"לחיות טוב" בערוץ 2 ניסה הגרפולוג אילון בן-יוסף לפענח את אישיותן של המועמדות המהממות לתחרות מלכת היופי 2012, על פי כתבי היד שסיפקו. המגישים אפרת אנזל וקובי מחט שומעים את הדברים הכל כך כלליים שבן-יוסף אומר להן ("לפי אורכו של סימן הקריאה את עומדת על שלך", "לפי הלב שציירת את מלאת אהבה ונתינה"), ואינם מתערבים.

בדיוק כמו בובות הכלב ששמים על הדשבורד, אנזל ומחט מהנהנים בראשם לא הפסק לכל מילה של בן-יוסף. מה שהשניים מדחיקים למרות שהיה כל כך בולט, זה שתוך כדי ניתוח אישיותן, בן-יוסף מזהה את עוצמת הנהון ראשן של המתמודדות בכדי לדעת אם קיבל אישור להמשיך ולחפור באותו הכיוון או לחתוך לכיוון אחר.

לעומת זאת קרן נויבך בתכנית "אי זוגי" בערוץ הראשון אינה מוותרת לטיראנה בוטביקה–לסרי, קוראת בקפה ומגדת עתידות. נויבך מעמתת את בוטביקה-לסרי לגבי המערכת החושית שלכאורה "קוראת" מחשבות, זיכרון והתנהלות של אדם. אנשים בעולם המודרני הם חסרי אונים, והתמודדות עם מציאות החיים המסובכת דרך קורא בקפה נוטלת ממך את האחריות לשלוט בחייך כי "הקורא בקפה אמר שזה מה שיהיה", טוענת נויבך.

גם בן יוסף וגם בוטביקה–לסרי שניהם בעלי יכולות אינטואיטיביות חזקות וזיהוי חד של סממנים בסיסיים בהתנהגות אנושית פנים מול פנים עם אדם. ההבדל האמיתי נותר בכוח שמוענק למנתח האישיות ורואה העתידות על ידי מנחי התכניות.

בתחקיר מקומם נשמות של "המקור" השבוע נחשפה הפירמידה העסקית השקועה בחובות של אילן בן דב והקשר של זה אל הציבור הרחב. אופן זרימת התחקיר הזכירה את זה שב"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, שלא במקרה גם מגיש ומעורב בתחקיר הזה.

"המקור" הבליטה את האבסורד המצוי בכך שמכלול ההתנהלות העסקית המסוכנת של בן דב נעשית במסגרת החוק. המחשבה המתבקשת היא שאם לא ניתן להפנות אצבע מאשימה אליו, שכן הוא לא עבר על החוק, אז אל מי כן? היה מצחיק לשמוע את בן דב כשהוא מתאר את המהלך שהוביל לרכישתה של חברת פרטנר: שיחה מצוינת בת שבע דקות על מוזיקה, אהבה ועל החיים עם יו"ר חברת אצ'סון - הבעלים הקודמים של פרטנר, נתפרה עסקת חייו.

אבל עומס החומר והפרטים גרם לתחקיר להרגיש קשיח. ואולי לכן, בדומה לסרבול הבלתי נמנע במשחק המטופש "פלונטר" שדורש יותר מדי גמישות רק כדי לא ליפול, הסתבכה מעט התוכנית בטכניקות הצגתם. מצד אחד, חתיכות ארכיוניות וראיונות שמגבירים את העניין, קריינות ברורה ופיסות של הקלטות משיחות שלו ושל מעורבים שונים בעסקיו, שתוכנן גורם לצופה לנוע באי-נחת. מצד שני, קטעי מצלמה נסתרת שעצם צילומן שלא השיג כמעט דבר ותרשימי זרימה מוארים אך משמימים כמו מצגת פאוור-פוינט, שחוזרים ומכוונים את אותן אלומות אור אל שקף ההיררכיה העסקית המסתעפת של הטייקון הכוכב. כמו הקריירה העסקית של בן דב - הרבה פוטנציאל, ולא מעט החמצה - על חשבוננו.

עוד הערות על הטלוויזיה של השבוע? ספרו לנו בפייסבוק