לעיתים כל שנדרש זה גירוי קל של בלוטות הטעם; ביס קטן מעוגיית מדלן טבולה בתה הרעיש את גיבורו של מרסל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד" והציף אותו בזיכרונות ילדות. פעמים אחרות מספיק ריח מסוים כדי להחזיר אותך לבית הוריך או לזרוק אותך לחוויה בלתי נשכחת מהתקופה בה הדמיון השתולל, העולם עוד היה ערבוביה של יצורים מופלאים ומחוזות מפתיעים וחשיבותה של רצינות פשוט לא היתה בלקסיקון.
מדי פעם גירוי ויזואלי עשוי לספק את אותו האפקט. אינספור יצירות נעשו מתוך הפער הזה בין המציאות הבוגרת לזיכרון התום של הילדות, מתוך הגעגועים להוויה שלמה יותר, רגועה יותר, שמחה יותר. לחזור אל חוסר המודעות, לפני הפרידה מחיק האם והכניסה לשם האב, לתקופה שלא לחלוטין ברור מתי החלה (הזיכרון הראשון מגיל 3? אחרי כן? לפני שנולד לך אח/ות קטן/ה?) ומתי נגמרה. לפעמים התרבות מאפשרת לגשר על הזמן שחלף ומחיה בתוכך את אותו רגש קמאי, מעוררת את אותו עולם פנטסטי.
צמד היוצרים הישראלים ענבל פינטו ואבשלום פולק מתהדרים בקורפוס עבודות מרשים שמאפשר לך לחמוק מן המציאות ולו לרגע קצר לטובת יקום מקביל, קסום ומבעית בעת ובעונה אחת. כי זה בדיוק העניין הטראומה כבר מקופלת לתוך הילדות. אין אפשרות לחמוק ממנו, אין באמת אפשרות לשכוח אותה. הילדות היא תפזורת של זיכרונות, חלקם טובים חלקם רעים, שמשובצים בחיינו הבוגרים לעיתים מערערים אותנו, לעיתים מעניקים לנו שלווה.
אחת הדוגמאות הנהדרות לאופן בו ניתן להישאר מבוגר אך לנצור בתוכך משהו מן הקסם שבילדות הוצגה בסרטו של מישל גונדרי, "מדעי החלום" מ-2006. בעוד שקריאה חמורת סבר יותר של הסרט תפרש אותו כסיפור על אדם עם הפרעת מציאות קשה, מי שיסיר מעליו את מעטה הציניות והחספוס של היום יום ויתמסר ליצירה המופלאה הזאת, יזכה לכמה רגעים של אושר צרוף; כי לפעמים כל מה שצריך זה להסכים להשתטות.
השפה האמנותית של גונדרי מזכירה את עבודתיו של האמן היפני היראקי סוואה (Sawa) שיוצר מרחבים דמיוניים ופואטים, הלוקחים את המוכר לנו וגורמים לנו להסתכל עליו בדרך חדשה ומפתיעה. עבודת הווידיאו שלו "ללכת למקומות, להתיישב" (שמוקרנת עד ה-30 באפריל בתערוכה "פנס הקסם" במוזיאון ישראל בירושלים), שואבת את הצופה לממלכה פרועה בה הביתי הופך למהפנט, יוצא דופן, מקסים ומוזר.
עם זאת, אין הכרח שהיצירה תעסוק בפנטזיה על מנת לעורר בנו את אותה האינפנטיליות הישנה והטובה. הטמבלרים "THE PICS FOLDER" ו-"freaks and superheroes", עובדים פחות על התוכן ויותר על המכלול; זרם תודעה צבעוני, שמח, זורם, תזיזתי ומרגש יוצר איזה עולם שובב וילדותי. לעיתים נחבאים בו דימויים שחותרים תחת התום והשלווה, אבל משום היותם חלק מהרצף, זה מרגיש טבעי ונכון. יתרה מזאת, נראה כי לא ניתן היה לוותר עליהם.
העולם המופלא הזה לא מוגבל רק לאמנות, אלא מפציע גם בשדה האו?מנות. במקרה זה מדובר ביצירה שמיועדת לילדים אך היא מסוגלת להרטיט גם מבוגרים, אם רק ייתנו לה. הבלוג "Child's Own Studio" מאפשר ליצור בובה מקורית, המבוססת על ציור שמצייר ילד. הדמיון של הילד שטרם נכבל לדכאנותה של השגרה מוביל לכך שלרוב אין מדובר בבובות פס-הייצור המלאכותיות וחסרות המעוף, אלא בפרץ משמח של חריגות ומוזרות.
רובנו מעבירים את חיינו הבוגרים בכמיהה חוזרת ונשנית לשוב, ולו לרגע אחד, להרגיש כפי שהרגשנו בילדות המוקדמת: מוגנים אך חופשיים, בטוחים אך חסרי מעצורים. האמנות מאפשרת לנו את זה במידה מדודה; לעיתים היא עושה זאת דרך ההתאבלות על מה שאבד, לעיתים היא חוגגת את היצירתיות הילדותית שטרם הושחתה.
טום ווייטס שילב בקריירה שלו את שני הדברים. בשיר "I Don't Wanna Grow Up", הוא לוכד את הטראגיות שבהשלת קליפת הילדות לטובת חיי הבורגנות המשעממים. ווייטס, שמתקיים בנוף המוזיקלי כמו בתוך ממלכה משל עצמו מבלי להתייחס למה "נכון" או "חשוב", יודע לשחרר את האינפנטיל שבתוכו כשמתחשק לו. כי גם אם עברת את גיל 60, אתה עדיין יכול להתנהג כמו ילד שעושה תעלול ומתענג על זה שאיש אינו עולה עליו.