רוב ערבי המחווה מנסים לנצל תאריך כזה או אחר כדי לדגדג את הנקודה הרגישה ביותר לקהל הישראלי נקודת הנוסטלגיה. 35 שנה לאלבום הזה ו-40 שנה לאירוע ההוא הם תמיד הזדמנות לקרוא לכמה חברים טובים ולאיזה עדי רנרט תורן שינהל את זה (לרוב זה באמת עדי רנרט) כדי לבצע את אותם השירים ואם אפשר להביא את נינט אז מביאים גם את נינט.
נינט היתה גם באירוע המחווה אמש (רביעי) לזהר לוי בתיאטרון תמונע, אבל בניגוד לרוב הערבים מהסוג הזה אנחנו, האנשים שאוהבים מוזיקה ישראלית, מתרגשים מ"האלבומים" ומחכים לכל שיר חדש של פורטיס, צריכים לשאול למה חיכינו עד עכשיו כדי להוקיר את המוזיקה של האיש הזה. איך חיכינו עד שקיבל שבץ ונראה עייף ותשוש כדי להגיד תודה למתופף היחיד שהנהיג באמת להקה ישראלית חשובה, לאיש היחיד שחנוך לוין סמך על המוזיקה שלו.
לכן, ערב המחווה לכבודו של זהר לוי הוא קודם כל מאמץ ראוי, אחר כך הוא גם ערב של שירים ובסופו של דבר הוא היה ערב סגור של ותיקי הרוק והתיאטרון הישראליים, שהתכנסו במקום בו הם לא רגילים להתכנס וצפו בחבריהם, מישראל גוריון ועד שלמה יידוב ודורי בן זאב, המנחה המייגע של האירוע, עושים שירים שהם אוהבים.
בשלב מסוים מי שלא עבר את גיל 50 הרגיש מעט זר לז'רגון והצליל של האירוע, שהעלה על נס רגעים חשובים מאוד במוזיקה הישראלית, אבל ספק אם גם במקרה וקהל צעיר היה מגיע לאירוע, היה מרגיש חלק ממנו. כמובן שלוי, מירי אלוני, בן זאב ושות' יכולים לעשות ככל שעולה רוחם זו המסיבה שלהם והם יבכו אם הם ירצו (הם העדיפו להצחיק, אפילו בכוח), אבל זו בחירה שיש לה מחיר.
לוי עצמו, במצב בריאותי וכלכלי לא קל, לא היה מסוגל כל כך להגיב לשפע המחמאות והחום שהורעפו לכיוונו מהבמה. ספק אם הוא מבין שעבור דמויות כמו גבי שושן ומירי אלוני, שותפיו לאחרית הימים, זוהי הזדמנות לחזור לרגע שבו לא היו דמויות מכתבות קורעות לב על מצב האמנים והתרבות בישראל, אלא חלק מהרכב רוק בועט שהקדים את זמנו בהוויה הישראלית. הנה, יצחק קלפטר מבצע את הסולו של "העץ הגבוה" באופן גמלוני שיש בו כל כך הרבה חן, שאי אפשר לדמיין את הרוק הישראלי בלעדיו. קלפטר, לא במצב בריאותי טוב במיוחד בפני עצמו, מגייס כל מאמץ בגופו כדי לבצע את הסולו הזה שמאות עיניים בוהות בו ותוהות האם הוא מסוגל. זה היה רגע של אנושיות מלאת כבוד, בערב שכולו חמלה.
ככלל, הצפייה בארבעה מחמשת החברים של אחרית הימים על במה אחת (אלוני, שושן, אלי מגן הנפלא שניהל את הערב מוזיקלית וקלפטר) היא רגע חביב שלא מעט רצו לסמן עליו וי. מוזיקלית, הוא חסר רלוונטיות לחלוטין: "פתחי לי את הדלת" תמיד יהיה אחד השירים הכי יפים שנכתבו ובוצעו במוזיקה הישראלית וגם "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" הוא רגע רוק ישראלי מכונן. כיום, הוא בעיקר סיבה להגיד תודה לזהר לוי. זהו לא האיחוד של פאלפ וגם לא של הביץ' בויז.
ולסיום, משהו על נינט טייב, האמנית הצעירה ביותר שהופיעה בערב הזה (28) ולכאורה הכי פחות קשורה למורשתו המוזיקלית של לוי. טייב ביצעה שני שירים מתוך "מלכת אמבטיה" המיתולוגי של חנוך לוין; את "תותח ביישן" היא עשתה כמו זמרת ג'אז בפיאנו בר בביצוע שהפך את אותו תותח הביישן למרילין מונרו ואילו את "רגעים יפים" הופך הבטן היא התחילה עם יראת כבוד מהוססת ולאט לאט הפכה אותו לכל כך חזק, שקשה היה להישאר ולעמוד במקום. זו היתה מעין סגירת מעגל קטנה: לפני כשלוש שנים הופיעה טייב באותו תיאטרון תמונע בערב מחווה לאליוט סמית' (שמת אגב באותו תאריך בו היא נולדה, 21 באוקטובר) וביצעה את "Easy Way Out" ו-"Everything Means Nothing to Me" כמעט בלי קול, מול עיניים עוינות במיוחד שראו איך "כוכב נולד" דוקרת אותם בחזה. היום, ללא קשר לאותו דיון ממש אידיוטי לגבי "האותנטיות של נינט", כאילו לאהוב מוזיקה זה בעצם לשחק במאכלי עדות, נינט טייב מבצעת חנוך לוין במחווה לזהר לוי נראה כמו דבר הגיוני, בדיוק כמו הביצועים המעולים שלה.
איל רוב על הגאונות של אחרית הימים וזהר לוי
ערב המחווה לזהר לוי: תמונות נוספות - בפייסבוק