עירית פרנק מנהלת ביד רמה את תיאטרון הסמטה כבר 16 שנה, עם הפסקה בת שנתיים (שעוררה מחלוקות רבות בינה ובין עולם הפרינג' על רקע הגדרת תפקידו המחודשת של אבי גיבסון, מחליפה). עכשיו היא מלהקת את הרומן הבריטי של ג'יין אוסטין "על גאווה ודעה קדומה" שיעובד ויומחז, ומבטיחה לבחון לא פחות מ-500 שחקנים, מוכרים כעלומים, שיבקשו להתחרות על שמונת התפקידים בהצגה.
"אני שומעת את טרוניות השחקנים על כך שלא פותחים אודישנים, ושאין להם אף פעם הזדמנות שווה", היא מספרת על גלגוליו של הרעיון, "אני באה נקייה לגמרי, פתוחה לחלוטין, לראות את כולם, אני בעצמי. כל מי ששלח תמונה וקורות חיים, מגיע לשלושה ימים מרוכזים של סדנאות. אני הולכת לקרוע את עצמי". לגבי העיבוד, שכותב רועי רשקס, היא מבטיחה נאמנות למקור עם טוויסט מפתיע, בשלוש במות ונגנית פסנתר. את ההצגה הראשונה נזכה לראות ב-31 במאי השנה, בפאתי יפו.
בכנס ארגון יוצרי התיאטרון המחודש, שהתקיים לפני כחודש, גם פרנק השתתפה. בעוד הרוח הלוחמנית הדהדה בין כתלי סמינר הקיבוצים, היא היתה זו שדרשה להשאיר את מנכ"לי התיאטרונים ואת המנהלים האמנותיים במקומם, וגררה התקוממות קולנית כנגדה. "שינויים או חילופים לא יקרו בשנה הזו", היא אומרת. "גם כשמזיזים גלגלים זה לוקח זמן. חלק מהמלחמות של חברי כנס התיאטרון סובבות סביב אינטרסים של איגודים, שקופצים אחת לכמה שנים. כשאנחנו נלחמנו בתוך מנהל תרבות, כשכיתתנו את רגלינו לפי עשר שנים, לא דרשנו את השינויים שדורשים היום. שרפנו דגלים. אני לא אוהבת שאומרים פתאום, 'גם אני רוצה לחיות, גם אני רוצה כסף', זו לא אידיאולוגיה. יחד עם זאת, אני חושבת שיש נושאים שהם צודקים בהם לחלוטין".
על ה'אני מאמין' שלה, אותו היא מסבירה בפרוטרוט, היא מבקשת לחזור בקול רם, כדי שלא תהיינה אי הבנות: להגדיר מחדש את תפקיד התיאטרון הרפרטוארי, להפריד אותו מן התיאטרון המסחרי, מהצגות הילדים ומן הפרינג', ולתת למנהלים האדמיניסטרטיביים, דהיינו נעם סמל את ציפי פינס, לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב. "הם נכס בשבילנו. ללכת ולזרוק אותם זה לירות לעצמנו בגלגלים. נועם סמל עושה את ההצגות שהוא עושה בגלל הקריטריונים. הוא לא היה עושה את זה אם הוא היה יכול, הוא היה עושה רפרטואר. אבל כשיושבים מהצד השני חושבים שכל המנהלים הם נגד. נגד רוטציה, נגד יצירה. מי רוצה ללכת לנהל את הקאמרי? את יודעת איזה כאב ראש זה?".
במעבר חד, היא מספרת על פסטיבל האביב בתיאטרון, שמוקדש לתיאטרון בריטי. "אם יש הפקות שירצו להצטרף לפסטיבל, בשמחה נקבל אותן", היא מציינת, "עכשיו יהיו לנו שני אולמות, ויחד עם יום עיון על ג'יין אוסטין וג'אז אנגלי, נשמח להצגות חדשות". זו איננה אוטופיה למראית עין, או תרגיל יח"צנות. מכל תיאטראות הפרינג', יעידו שחקנים ויוצרים כי בתיאטרון של פרנק הם מקבלים את התנאים ההוגנים ביותר, ואת מאתיים השקלים שלהם בסיום ההצגה, ללא סעיף "הוצאות משרד". "לשמחתנו, יש קהל בתיאטרון", אומרת פרנק בלי למצמץ, "אנחנו עובדים על זה מאוד קשה, עם מחלקת שיווק, עושים טלפונים, מזמינים קהל, מתוך יוזמה ולא מתוך חובה. המטרה היא כמה שיותר לעזור, ולעזור על אמת. אנחנו לא רק מרכז פרינג' מארח שמחלק רווחים באחוזים עם היוצרים".
פרנק מבקשת לומר כי סוד הקסם טמון בהיות התיאטרון שלא למטרות רווח - "משחקים עם התקציב, כשנכנס כסף הוא נכנס להפקות ותו לא". אך מלבד כך, אין זה סוד שתיאטרון הסמטה הוא מוסד עירוני מאז ומעולם. זהו התיאטרון היחיד בארץ ששייך לעירייה. "כמו מתנ"ס", היא מפשטת, "אני עובדת עירייה, מקבלת משכורת מעיריית תל אביב. לא יכולים לפטר אותי, רק להעביר אותי תפקיד. יש לנו שלוש וחצי משרות כאלה בתיאטרון".
פרנק החלה את דרכה במגמת התיאטרון של תלמה ילין, מאוחר יותר כתלמידה בבית צבי וכשחקנית צעירה. כאשר קיבלה את משרת ניהול התיאטרון, חתמה על חוזה לפיו לא תוכל לביים כמה שנים, אלא לנהלו בלבד. עכשיו, בתור המנהלת האמנותית שלו, היא עדיין מאמינה בחופש יצירתי. "אני לא מתערבת באמנות, למעט הצגות קיצוניות, פוליטיות לכאן או לכאן, מה שנקרא 'בועטות'. על-ידי כך שאמרת את כל הדברים הרעים לא השגת את התוצאה שרצית. לא צריך לבעוט כל הזמן".
גם "עירום סתם" היא לא אוהבת. "אני לא חושבת שאם מישהו מראה את הבולבול או את הציצי, זה נקרא תיאטרון", היא אומרת. "בסופו של דבר זוהי החלטת הקהל. אין הצגה טובה או לא טובה, אם לא יהיה קהל לא אוכל לשמור הצגה, אם הצגה מחזיקה מעמד, היא תישאר". למרות הסייגים, תוחלת חיים של הצגה בתיאטרון נעה בין מספר שנים זה או אחר, ופרנק היא איננה גברת לעצמה: "מעולם לא לקחתי החלטות לבד, גם אם הטייטל 'מנהלת אמנותית' מאפשר לי וטו אחרון. מעט מאוד אנשים התנגדו לי, אני לא אדם של מריבות, אלא אדם של החלטות משותפות. אפשר לקרוע את הקירות מרוב צעקות, אבל בסוף אפשר גם להגיע להחלטה".
היא יודעת שיש שלא יסכימו איתה לגבי הנקיטה שלה במדיניות שיתופית, אבל פרנק חושבת שהיא "בסך הכל בן אדם הגון והוגן". היא משתדלת להתעלם מהתוצאות שמניב חיפוש שלה בגוגל, ולחיות בתוך הביצה היפואית שמייצרת תיאטרון טוב. "אנחנו מודיעים לאנשים באותו יום אם ההפקה שלהם התקבלה לתיאטרון או לא, עזרנו להפקות לעלות, להגיש את עצמן. אני כל כך נגישה, זה מטורף כמה. אני נלחמת על תקציב לשחקנים, וכשאין זה לא כי אנחנו לוקחים אותו לעצמנו. היותנו חלק מהעירייה גם אומר שאנחנו עוברים ביקורות כל שני וחמישי. אנחנו לא יכולים לבזבז אגורה. שחקנים חשבו שהם רואים את הצדק, רבו איתי על הצגות, ומתוך בורות ותסכול של חוסר משכורת, שהוא תסכול צודק, הם מחו".
ניתן להאמין שגם היא עצמה מתוסכלת. "אחת לחודשיים אני מכנסת מפגש שחקנים, מביאה כיבוד על חשבון התיאטרון, ואנשים חשובים כמו אילי גורליצקי שידברו על זכויות השחקן, ואף אחד לא בא. בפעם הבאה אני רוצה להביא את שמעון אלקבץ (ראש מנהל תרבות ר.א.), נראה אם לא יגיעו". אבל גם אם תשתדלו לגרד עצבים רדומים, פרנק איננה מיואשת. היא יושבת בפאתי יפו העתיקה ושולטת ביד רמה (ושיתופית) על אימפריה שהיא מאחרוני הנפילים, בה המלחמה על הקהל היא עדיין לא מגוחכת, והרפרטואר מכבד כל מוסכמת תיאטרון עולמית, פרינג' אירופאי וקהל מתוחכם.
כך או כך, מלווה במחמאות או בשצף האשמות, היא יודעת שהיא אלופה. "אני האלופה שהכניסה אנשים לתעשייה, כולל גיבסון (אבי גיבסון בראל ר.א.) שהיה פה מנהל אמנותי. זו שנה ראשונה אחרי 16 שנה של ניהול, שאני מביימת הצגה, כי גם לי מותר. גם לי מגיעה פעם אחת. נתתי צ'אנס לרבים, ביניהם כפויי טובה שלא באו להגיד תודה לעירית פרנק על זה שנתנה את הצ'אנס. אני יודעת שיוצרים הם עם אגואיסטי, אבל לא כל מנהל הוא אדם לא טוב שמגיע לו שיענישו אותו. גם המנהלים שנלחמים באיגודים השונים הם בעלי תפקידי מפתח בתרבות, אחרת לא היו להם השמות שיש להם היום. הם עשו הרבה יותר מרובנו".