ההברזה ברגע האחרון של מושיק עפיה מהתוכנית "חי בלה לה לנד", שמה אותו שוב בעמדת הליצן של הז'אנר. דווקא עפיה, שמי שמכיר אותו מקרוב יודע עד כמה מדובר באיש רציני, שב באחת לעמדת הדאחקיונר. עפיה, שפרץ לתודעה עם להיט הסלולר "אני לא זמין", המשיך בקו הזה ושר על "אהבה בצ'אט", תכנן מופע בהיכל התרבות וביטל, נפרד מאשתו וחזר אליה וכמובן השתתף בפרויקטים שרק חידדו את התדמית הלא רצינית שלו. התדמית הזו נדבקה לו עד כדי כך, שבחוזה שלו עם הפקת "חי בלה לה לנד" נכתב במפורש ששום סיבה לא יכולה להוות עילה לאי עלייתו למטוס. כולל הפחד הידוע שלו מטיסות.
עכשיו, לאחר שבאמת ביטל את השתתפותו בתוכנית ברגע האחרון, כבר יהיה לו קשה להסביר שהכל נבע מתוך הרצינות התהומית אותה עפיה מייחס כמעט לכל מהלך בקריירה שלו. אפילו כשהוא שר את "אני לא זמין", עפיה עשה זאת כאסטרטגיה שיווקית. גם הביטול של ההופעה בהיכל התרבות, נבע רק בגלל חוש האחריות שלו: עפיה חושב על העתיד ויודע שאחרי ההופעה בהיכל התרבות, הוא יצטרך לעמוד מול מנהל החשבונות שלו ולשאת בתוצאות של הפסד עתידי.
עתה, כל המאמץ הזה ירד לטמיון. נראה שעפיה הליצן עוד פעם עשה קטע ואי אפשר לסמוך עליו. אלא שמלכתחילה, די ברור שעצם הרעיון לשלב את עפיה ב"חי בלה לה לנד" נבע מרצון לצחוק עליו ועל האנגלית שלו. עפיה מצידו, לקח את העניין ברצינות ולמד אנגלית. עכשיו יהיה לו קשה להסביר שהוא בכלל לא כזה.
האמת, אם עפיה באמת מעוניין להציג תדמית חדשה, טוב שהוא לא השתתף ב"חי בלה לה לנד". אחרי שהרוחות יירגעו והוא יגיע להבנות עם הפקת התכנית, עפיה יהיה פנוי להשלים מהלך לשינוי תדמיתו. האלבום החדש שהוציא "קרוב ללב", מציג את עפיה מעט שונה ממה שהכרנו עד היום. זמר שמנסה להיכנס למים העמוקים. השירים שלו נשמעים הרבה יותר בוגרים ואינטליגנטיים. עפיה הוא כבר לא השובב של הז'אנר ובגלל זה כדאי לו להישאר בארץ ולהתעסק במוזיקה נטו.
פעם היה טוב יותר? הצחקתם
בשקט בשקט, אוסף מפואר של מוזיקה ים תיכונית יצא לאחרונה בהוצאת NMC יונייטד. האוסף מונה חמישה דיסקים ובו נסיון לסכם חמישים שנות סלסולים מ-1950 עד 2000. בימים שבהם מתנהל ויכוח סוער על "המוזיקה המזרחית האמיתית של פעם" לעומת "הפופ העכשווי הרדוד", האוסף הזה מגיע בדיוק בזמן. דרכו אפשר לבדוק עד כמה באמת העבר היה מפואר לעומת התקופה הנוכחית. כבר לפי רשימת השירים, ברור שמדובר באוסף רחב ומקיף שכולל את הקלאסיקות הגדולות ביותר. שמות השירים מ"חנה'לה התבלבלה" ועד "פרי גנך" מעבירים צמרמורת נוסטלגית בגוף.
לעומת זאת, בהאזנה לשירים עצמם, אפשר בהחלט להודות שהמוזיקה העכשווית עומדת לגמרי בכבוד מול העבר המיתולוגי. בוודאי ובוודאי כשמדובר בעיבודים ובהפקות המוסיקליות, שלא לדבר על הווקאליות. קחו לדוגמא את "חנה'לה התבלבלה". הגיע הזמן להתוודות שעם כל הכבוד, השיר הזה עשה הרבה יותר מדי רעש ממה שהוא שווה באמת. מדובר, בסך הכל, בשיר מגניב לכמה רגעים ושאולי בגללו המוזיקה הזאת נחשבה לשטוחה הרבה לפני שהתיק הזה נפל על קובי פרץ כששר "בלבלי אותו".
גם "המענטזת" של ג'קי מקייטן, למשל, משעמם את האוזן כבר בבית השני. שלא לדבר על זמרים כמו אלי עידן ששר את "ליסה ליסה" וסמיר שוקרי עם "רונה שלי, לכולם קולות שלא מתקרבים ביכולותיהם לאיכות הכוכבים העכשוויים.
גם בסוגיית האסליות, מתגלה אמת חדה וברורה. הרבה לפני שמשה פרץ עשה "פופ מערבי" היו אלה חיים משה ושימי תבורי שהקדימו אותם וגם אותם האשימו ב"השתכנזות". בסופו של דבר, למוזיקה המסתלסלת העכשווית אין בכלל במה להתבייש. התרפקות על העבר, לא צריכה להטעות את ההווה. כבודה במקומה מונח, בספרי ההסטוריה.
עוד מחשבות על מוזיקה מזרחית? ספרו לנו בפייסבוק