חמישים שנות בארבי נחגגו זה מכבר, בתופים ובמצליתיים ובחצוצרות. איזה יופי, איזו שמחה, ודווקא לי החצוצרות נדמו והשחלות צנחו מרוב צער ומבוכה. הבובה הזאת, מסוכנת, סוכנת של אנורקסיה ושאר הפרעות אכילה, הבובה הזאת גורמת לי בחילה.
רשת הסופרפארם יצאה במבצע של חגיגות בארבי, קיבלתי כזאת בארבעה עשר שקלים בלבד. לא ידעתי מה לעשות איתה, חשבתי לחולל איזה מיצג, לשרוף את שיערה ולהשליך אותו לגיא בן הינום מול קהל של אלפים נלהבים שזה עתה ניתקו מהזונדה במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. באמת שהייתי מסוגלת לעשות מיצג כזה, עם אבוקות דולקות של שיטנה וכעס בעיניים. מצד שני, אחרי שאחיותיי שרפו חזיות, יהיה די אווילי מצידי לקחת חזיה טובה, שהשקעתי בה כמעט מאה שקלים, ולהצית אותה סתם כך, בשם איזה חזון מופרך.
העולם הזה לא חדל להנציח פטיש של עקבי סיכה. אפילו "סקס והעיר הגדולה" מצייר לנו את עתידה של קארי בראדשו בצבעים קודרים של אימילדה מרקוס עם כאבי גב, עם חוליות שבורות, עם בהונות שקהו והתנוונו והן זועקות לעזרה. זה לא כל כך נעים לראות גב שבור, ובכל זאת, הסופרפארם בוחר להציע למכירה - עם אותו פתק מפורסם של "לגיל שלוש ומעלה" - עקבי-בארבי לילדות. כפכפים. התבוננתי בהם בלב ממלכת הניאון השקטה והממוזגת והודיתי לאלוהים שאין לי אפילו גן אחד אימהי, כך שאין סיכוי שאמצא את עצמי מסתירה סחורה כזאת מבתי בת השלוש ומחצה. אלה כפכפים עם עקבי פורנו, אין דרך אחרת לומר את זה; עקבים שמשדרים שפתיים משורבבות עם פוטנציאל ברור של מציצה.
נכון, יש בובות בארבי חדשות שאמורות לייצג מודל פמינסיטי כלשהו, או איזה אלטרנטיבה לגיזרה הגורלית שבגללה נערות נכנסות לסחרור חולני. ובכן, היתה בארבי אחת רופאה. תענוג. סטטוסקופ ומיקרוסקופ. ועדיין, למרבה הכאב והזוועה, היא מצויידת בעקבי "הנה-אני-באה-למצוץ". קשה להיות רופאה שמקדישה את עצמה לקריירה ולחקר מחלות זיהומיות כשאת נתונה בעקבי שרמוטה ססגוניים בצבע ורוד. הנה, כך הפך הוורוד ממייצג נשיות רכה וחלשה, לסימן מייצג בלקסיקון הפורנוגרפי. היי רופאה, מלומדת, תני מרשמים, תמציאי תרופה לאיידס, לא יעזור לך, בלונדית, את תעשי את כל זה ואפילו תזכי בפרס על שם מאדאם קירי, ותעלי לקבל אותו כשאת נתונה לחסד המעורער של עקבים דקים, יציבה מעורערת, נפש מעורערת. מה תגידי על בימת הכבוד? "תודה להוריי שלחצו עליי לממש את עצמי, ותודה לכל הרופאים וכל החולים ולכל הידידים, והכי הרבה תודה לעקבי השרמוטה הוורודים"?
את הבארבי ההריונית חיבבתי ביותר. אבל גם היא, למען הסדר הטוב, נושאת בטן יפהפיה שעושה חשק לשחות במי שפיר ולחכות לפתיחה של עשר אצבעות בעייניים של ילדה בת שלוש, כלות מתשוקה. רק מה, עם הריון כזה מפואר, הבארבי עדיין מצויידת בנעלי עקב ורודות. והיא נידונה, כשכרסה בין שיניה, לדדות. ליפול ברחוב. לשבור חוליות, להפיל את עובר הפלסטיק המגניב. הריון על בסיס עקבי "מצוץ לי" אפשר למצוא במדפים מסוימים בספריות וידאו נידחות. אבל לילדה בת שלוש? אלוהים, היא עלולה לגדול במחשבה שכמו דורותי בקנזס, כל גורלה תלוי בזוג נעליי קסם, שיחריבו לה את היציבה ויגרמו לה שברים בגב ובעצם הזנב. נפלא. מוטב לחזור למחוך הויקטוריאני מאשר להיות נתון לחסדי נעליים שכאלה, זה המוטו. והרי אנחנו כבר מזמן מזמן לא בקנזס, הא טוטו?
הלומה ונרעשת ניגשתי למדף צבעי השיער ובחרתי לי בלונד פנינה של לוריאל. שנים שאני נושאת כמו חטוטרת, במסגרת היותי קורבן של מיתוס הבארבי שאין לה תקנה והוא מוטמע בכל איבר בגופי, את עול הבלונד. בלונד סופרפארם חכלילי, לפעמים בצבע אפר, לפעמים בצבע שנהב, לפעמים פלטינה, לפעמים זהב, לפעמים בלונד שיבולת, לפעמים בייבי-בלונד מספר 96, לפעמים בלונד דבי הארי, לפעמים בלונד גרייס קלי במודל "החלון האחורי" של היצ'קוק. זה נקרא "בלונד מלכותי". יש בלונד מופנם ויש בלונד מוחצן. בכל מיני גירסאות מקסימות למי חמצן. יצאתי קצרת נשימה ומותשת, כמו מישהי שהקדימה קנה לוושט. וכך, אחוזת תחושה קורבנית עזה, הילכתי הביתה, צולעת על עקבים, רעבה ועם בלונד אווילי.
הוגת הבובה הזאת נפטרה לא מזמן, כך שאיני יכולה לאחל לה מוות. אבל לא הייתי מקמצת בשלל איחולים לגבי כל קובעי הטעם הדוחים והחולים ששולחים בנות בגיל עשר לשנים של אנורקסיה. צריך לחולל איזה מהלך קיצוני. אבל אני, בלונדינית מפעפעת על עקבים, מה כבר יש לי לעשות? רק אל תעזו להזכיר לי את השטות הזאת, "שחרור האשה". צחוק מריר יעלה על שפתיי, צחוק כזה שמייצר קמטי הבעה, וכל הליפ-גלוס יימרח לי. הצילו את הבנות שלכן, כי אני מריחה שואה.
עשיתי את זה עם יותר צעירות
9.7.2002 / 9:56