שמים בקשו רחמים

"שמים" הוא סרט הקרוס-אובר הגדול של טום טיקוור, שלא רק דובר אנגלית (ואיטלקית, אך לא גרמנית) וסוחב עליו בגאווה תסריט של קישלובסקי המנוח, אלא גם מעסיק שני כוכבים בינלאומיים – קייט בלנשט וג'ובאני ריביסי. בלנשט וריביסי כבר חלקו את אותו קייטרינג פעם, בנסיבות לא פחות טראגיות, ב"רואה בקלפים" של סם ריימי (שאלוהים יודע למה אני צריכה להיזכר בו פעמיים באותו שבוע). אמנם המפגש ההוא היה פחות אינטנסיבי מהפעם (בלנשט היתה באור הזרקורים וריביסי שימש רק כשחקן חיזוק), אבל כבר אז לא עפו ביניהם ניצוצות.

מישהו כנראה חשב אחרת, והפעם הם צריכים להחזיק ביחד סרט שלם וגם להתאהב. הרקע להתאהבות הזאת ב"שמים" הוא לא פשוט, וברור ששני הצדדים לא מגיעים למערכת היחסים הזו מאותו מקום ומאותו מעמד, כמו זוג יאפים בדייט בבר במנהטן. בנסיבות שונות הם לעולם לא היו נפגשים, וגם אם כן, יש להניח שהם לא היו מתאהבים (או יותר נכון – הוא כן, היא לא, הרי למדנו משהו מ"רואה בקלפים").

ריביסי הוא פיליפו - בחור איטלקי צעיר שעדיין גר בבית והצטרף לאחרונה לכוחות המשטרה בעירו בעקבות אביו. בלנשט היא פיליפה - אשה אנגליה עייפה מהחיים, מבוגרת ממנו בכמה שנים, שעובדת כמורה לאנגלית באיטליה וראתה כבר כמה דברים בחייה (כולם עצובים וקשים, כמובן). את פרטי העלילה לא נגלה כדי לא להרוס, נאמר רק שהאהבה ביניהם צומחת מתוך סיטואציה בה הוא אוהב אותה אהבה ללא תנאים, מוכן להעניק לה הכל ולאבד את הכל למענה, ואילו היא מוקסמת מהיכולת האינסופית שלו לתת.

גם אם כל הנקודה היא שהאהבה הזאת בלתי הגיונית ובלתי אפשרית (או שאולי לא), זה עדיין לא מצדיק את העובדה שבין בלנשט לריביסי אין שום חיבור על המסך. כמה שהוא לא יאמר לה שהוא אוהב אותה והיא תאמר לו את זה בחזרה, זה עדיין ייראה לא אמין. אני לא יודעת להסביר למה (אולי כי אני אוהבת את ריביסי ושונאת את בלנשט), אבל זה די דפק לי את הסרט. ואגב, זה לא שקייט בלנשט היא שחקנית כל כך גדולה – פשוט יש לה פה שפונה כלפי מטה.

"שמים" הוא סרט מאוד מאוד רציני, חמור סבר, טראגי ומלודרמטי. אין בו אף רגע קליל ואין בו אף חיוך מצד שחקניו (הסצינות בהן מערים פיליפו על חוקרי המשטרה משעשעים עבורנו, אך גורליים עבור גיבורי הסרט). ההקלה המקסימלית שניתן לשאוף אליה מהסבל הטרמינלי שהעלילה כופה על גיבוריה היא רגעים של חסד. חסד טראגי, כמובן. ולמרות שכנראה רצו שנזיל דמעות, התוצאה היא בדיוק הפוכה. בהנחה שהמערך הרגשי שלנו בנוי כך שכדי להזדהות עם דמות היא צריכה להיות אנושית (וככזאת היא צריכה לשלב דמע עם צחוק), ב"שמים" אין לנו עם מי להזדהות. שתי הדמויות הראשיות הן טהורות ויפות נפש וכל מניעיהן נאצלים, והאמת היא שהעובדה שגורלן מר ואכזר מעניינת לי את התחת. ואם הכוונה לא היתה ליצור הזדהות אלא דווקא הזרה, כזאת שתגרום לנו להרהר בשאלות פילוסופיות גדולות - על אהבה ללא גבולות, על רגשי אשם או אולי על מקריות ועל גורל - הסרט לא מעורר את כיווני המחשבה האלה מעבר לרמה האילוסטרטיבית. אני מניחה שאם קישלובסקי היה מביים את "שמים" בעצמו זה לא היה נראה כל כך פתטי. בסרט כל כך אובר-רציני שלא מצדיק את עצמו, לא נותר אלא לזרוק פופקורן על מי שיושב לפניך ולקוות שזה ייפול לו לתוך הקולה.

מי שהולך לראות את "שמים" בגלל שהוא אהב את “Run Lola Run”, הסרט שפרסם את טיקוור, שיישכח מזה. אפשר למצוא בין שני הסרטים קווי דמיון מסוימים (פתיחה דרמטית, אווירה מנוכרת וכמה תצלומי עיר מלמעלה) וגם כמה נושאים משותפים (אהבה ללא תנאים, נושא הזמן ועיסוק בשאלה - מה היה קורה אילו הייתי מקדים/מאחר בשנייה?), אבל בואו נודה שזה לא מה שעשה לכם את זה ב“Run Lola Run”. את משחקי המצלמה הזריזים, התחכמויות העריכה, הקצב המהיר, השיער האדום ואווירת הטכנו נטש טיקוור לטובת צילום אלגנטי, שקט, רגוע ומעורר אי-נחת. גם כאן הוא מראה שהוא שולט היטב במדיום הקולנועי, אבל מעבר לערך האסתטי של הסרט, אין בו יותר מדי. הדיאלוגים עמומים ולא אמינים, ואפילו התמודדות כנה ומעמיקה עם רגשות אשם – אחד הנושאים המרכזיים בסרט – אין כאן. סרט כזה עוד יגרום לכם להתאהב ביצפאן.