לכאורה, אין דבר צפוי יותר מזעקות השוד והשבר של פרשני הספורט אחרי המאורעות המביכים בדרבי התל אביבי, מאורעות ששוב הזכירו עד כמה בעייתי להיות אוהב כדורגל וגם בן תרבות ובמקום שבו עפים מוטות למגרשים, אין סיבה להכניס נשים וילדים. לכאורה, זוהי בדיוק שעתן של תוכניות כמו "יציע העיתונות" ותוכניות הרדיו השונות שעוסקות יומיום בעוולות הספורט הישראלי וצועקות שהכל פה רקוב ומושחת. הנה, זה הוכח סופית, צדקנו.
אבל דווקא ביום הכיפורים הזה שבוודאי יילך ויתרחב לכדי מסכת האשמות, הורדת נקודות ומלחמת הכל בכל, כל מי שדיני הנפשות האלו בראשו - והאירועים האלו הם בסופו של דבר אכן דיני נפשות - צריך להסתכל מסביב ולהבין שאמנם סוכני התקשורת של הספורט לא זרקו מצית על ראשו של שחקן מכבי ת"א אלירן עטר, אבל גם להם יש חלק בסיפור הזה: ההתלהמות, הצעקנות והפסקנות שבו מתנהל הדיון הציבורי סביב הספורט הישראלי בתקשורת הוא דלק פוגע והרסני שיש לו חלק בפיצוץ שאירוע באצטדיון בלומפילד.
כצפוי, ב"יציע העיתונות" שאחרי האירוע, עסקו בהרחבה באירועי הדרבי, אבל כדי לשמור מקום של כבוד לרגע מכונן שכזה, ביקש המנחה ניב רסקין מהפאנל רון קופמן, שלמה שרף ואלי סהר לפתוח כרגיל, ב"עצבים", כלומר מי שיגע אותם השבוע. קופמן פתח בסיפור עיתונאי ראוי וטוב, על האיפה והאיפה שנקטה שרת הספורט לימור לבנת ביחסה לממלא מקום יו"ר איגוד הכדורסל, אבנר קופל. לאחר שהביא את הפרטים, עבר קופמן לנביחות הקבועות שלו על נבחרי הציבור. אחר כך, סנט קופמן בשר הביטחון אהוד ברק במילים בוטות והתכתש עם סהר סביב שאלת הגישה לפייסבוק לילדים.
"יציע העיתונות" היא תוכנית ספורט, שגם כשהיא לא נוגעת בנושאים ספורטיביים גרידא משמשת כמשל לשיח הציבורי שהוביל לאירועי הדרבי. הווליום האימתני שבו היא מתנהלת לא מאפשר למעשה שום תוצאה אחרת מלבד תרבות ספורט שמאמינה באלימות ופועלת לפיה. לכן, גם צעקות ה"בושה וחרפה" הצפויות מאותו כיוון, נגועות בצביעות. הבושה התחילה הרבה קודם.
הבושה התחילה בכיוון העממי בכוח אליו צעדה תקשורת הספורט, דרך דמויות כמו קופמן או פרשן כמו משה פרימו וגם השפה של "חדשות הספורט". ההליכה העיוורת הזו לכיוונים נמוכים שלוחצים על כל הבלוטות הברורות של צרכן הספורט הישראלי התפוצצה אמש בבלומפילד. המבט ההמום על אותם אירועים והניסיון לייחס אותם לאיזושהי נקודתיות נטולת הקשר היא טיוח של האמת: זוהי תוצאה הגיונית, לא אנומליה, לא גזרה משמיים. הקו העממי הזה צעד יד ביד, במקרה או שלא, עם התרוקנות הכדורגל הישראלי מהאנשים שאמורים להיות אחראים עליו, וכמו שהאירוע הזה מסמל את העונה האיומה הזו לכדורגל הישראלי, כך היחס אליו מסמל את התהום בה נמצאים שומרי הסף שלו.
בראיון לוואלה! תרבות, הסביר פרשן הערוץ עמרי אפק, כי מטרת כניסתו לתפקיד היתה ניסיון להילחם בתרבות ההתלהמות שפשטה בכדורגל הישראלי. אפק, שלא נכח אמש במהדורת חדשות הספורט שאחרי המשחק והוא בטח לא חלק מ"יציע העיתונות", הוא כרגע קול אחד בודד מאוד בתוך שיח אלים ומכוער, שרואה בעצמו מקור לגאווה ולחשיפת מאורות חשוכות, אך הוא לא פחות חשוך לכשעצמו. אם הוא לא יהיה חלק מהשינוי הגדול שצריך לבוא כאן אם נרצה אי פעם להתגאות בכך שיש לנו בכלל כדורגל משלנו, שלא נתפלא אם כמו כל דבר שיש לו רייטינג, גם לאירועי בלומפילד יהיה סרט המשך.
הדרבי הסוער מכולם: סיקור מיוחד בוואלה! ספורט
האם תקשורת הספורט מגזימה? דברו על זה בפייסבוק