פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "המחברת הגדולה" בהוצאה מחודשת

      "המחברת הגדולה" הצליחה לזעזע בדיוק במקום שהפך קהה וסיפורם האכזרי של התאומים שמאמנים עצמם לא להרגיש דבר, רואה אור בהוצאה מחודשת

      בואנו אל סבתא

      אנחנו באים מן העיר הגדולה. נסענו כל הלילה. לאמא שלנו יש עיניים אדומות. היא נושאת קרטון גדול וכל אחד משנינו מזוודה קטנה ובה הבגדים שלו, ועוד המילון הגדול של אבא שלנו, שאנחנו מעבירים זה לזה כשהידיים שלנו מתעייפות.

      אנחנו הולכים זמן רב. הבית של סבתא רחוק מן התחנה, בקצה השני של העיר הקטנה. כאן אין חשמליות, ולא אוטובוסים, ולא מכוניות. רק כמה משאיות צבאיות נוסעות.
      עוברי האורח מעטים, העיר דוממת. אפשר לשמוע את קול צעדינו; אנחנו הולכים בלי לדבר, אמא שלנו באמצע, בין שנינו.

      לפני שער הגינה של סבתא אמא שלנו אומרת:

      - חכו לי כאן.

      אנחנו מחכים קצת, ואחר כך אנחנו נכנסים לגינה, מקיפים את הבית ומשתופפים מתחת לחלון שקולות בוקעים ממנו. קולה של אמא שלנו:

      - אצלנו כבר אין מה לאכול. לא לחם, לא בשר, לא ירקות, לא חלב. אין כלום. אני לא מסוגלת להאכיל אותם יותר.

      קול אחר אומר:

      - עכשיו נזכרת בי. עשר שנים לא זכרת אותי. לא באת, לא כתבת.

      אמא שלנו אומרת:

      - הרי את יודעת למה. אני אהבתי את אבא.

      הקול האחר אומר:

      - כן, וכעת נזכרת שיש לך גם אמא. את באה ומבקשת ממני לעזור לך.

      אמא שלנו אומרת:

      - אני לא מבקשת כלום בשבילי. אני רק רוצה שהילדים שלי ייצאו מהמלחמה הזאת בחיים. העיר הגדולה מופצצת יום ולילה, ואין יותר אוכל. מפ?נים את הילדים אל הכפר, אל קרובי משפחה או לבתי זרים, לאן שלא יהיה.

      הקול האחר אומר:

      - היית צריכה לשלוח אותם לבתי זרים, לאן שלא יהיה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      " זאת סבתא שלכם. אתם תישארו אצלה זמן מה, עד סוף המלחמה". כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      אמא שלנו אומרת:

      - הם הנכדים שלך.

      - הנכדים שלי? אני אפילו לא מכירה אותם. כמה הם?

      - שניים. שני בנים. תאומים.

      הקול האחר שואל:

      - מה עשית באחרים?

      אמא שלנו שואלת:

      - איזה אחרים?

      - כלבות ממליטות ארבעה או חמישה גורים בבת אחת. אחד או שניים מהם מחזיקים, את האחרים מטביעים.

      הקול האחר צוחק צחוק גדול. אמא שלנו אינה אומרת כלום. והקול האחר שואל:

      - יש להם אבא לפחות? את לא נשואה, עד כמה שידוע לי. לא הוזמנתי לחתונה שלך.

      - אני נשואה. אביהם בחזית. לא שמעתי ממנו כבר חצי שנה.

      - אז את יכולה להעביר עליו צלב.

      הקול האחר צוחק שוב, אמא שלנו בוכה. אנחנו חוזרים ועומדים מול שער הגינה.

      אמא שלנו יוצאת מן הבית עם אישה זקנה.

      אמא שלנו אומרת לנו:

      - זאת סבתא שלכם. אתם תישארו אצלה זמן מה, עד סוף המלחמה.

      סבתא שלנו אומרת:

      - זה עלול להימשך הרבה זמן. אבל הם יעבדו אצלי, אל תדאגי. גם כאן האוכל לא בחינם.

      אמא שלנו אומרת:

      - אני אשלח לך כסף. במזוודות יש להם בגדים, ובקרטון סדינים ושמיכות. תתנהגו יפה, ילדים שלי. אני אכתוב לכם.

      היא מנשקת אותנו ומסתלקת, בוכה.

      סבתא צוחקת צחוק גדול ואומרת לנו:

      - סדינים, שמיכות! חולצות לבנות ונעלי ל?כ??ה! אצלי כבר תלמדו איך לחיות!

      אנחנו מוציאים לסבתא לשון. היא צוחקת צחוק גדול עוד יותר וטופחת על ירכיה.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "אנחנו מחביאים את מחברת החיבורים, את המילון של אבא שלנו ואת שאר החפצים שאנחנו מוכרחים להסתיר". (אילוסטרציה: ShutterStock)

      הבית של סבתא

      הבית של סבתא נמצא במרחק חמש דקות הליכה מן הבתים האחרונים של העיר הקטנה. אחריו יש רק דרך עפר מאובקת, ולא רחוק משם היא נקטעת במחסום. ללכת הלאה אסור, חייל עומד שם על המשמר. יש לו תת-מקלע, משקפת, וכאשר יורד גשם הוא מוצא מחסה בבקתה. אנחנו יודעים שמעבר למחסום, מוסתר מאחורי העצים, יש בסיס צבאי סודי, ומאחורי הבסיס - הגבול וארץ אחרת.

      הבית של סבתא מוקף גינה שבקצ?ה? זורם נחל, ואחריו יש יער.
      בגינה גדלים כל מיני ירקות ועצי פרי. בפינה אחת יש שפנייה, לול תרנגולות, דיר חזירים וסככה לעזים. ניסינו לטפס על גבו של החזיר הכי שמן, אבל אי אפשר להחזיק מעמד עליו.

      את הירקות, הפירות, השפנים, הברווזים והתרנגולות סבתא מוכרת בשוק, וגם את ביצי התרנגולות והברווזות ואת גבינות העזים. את החזירים מוכרים לקצב, והוא משלם עבורם בכסף, וגם בקותלי חזיר ובנקניקים מעושנים.

      יש גם כלב להבריח גנבים, וחתול לצוד עכברים וחולדות. אסור לתת לו אוכל כדי שתמיד יהיה רעב. לסבתא יש גם כרם מע?בר לדרך.

      נכנסים לתוך הבית דרך המטבח הגדול והחם. האש בוערת כל היום בתוך אח. ליד החלון יש שולחן ענקי וספסל פינתי. על הספסל הזה אנחנו ישנים.

      יש דלת שמובילה מן המטבח אל החדר של סבתא, אבל היא תמיד נעולה. רק סבתא נכנסת לשם, בערב, כדי לישון.

      יש עוד חדר שאליו אפשר להיכנס בלי לעבור דרך המטבח, ישר מן הגינה. בחדר הזה גר קצין זר. גם הדלת שלו נעולה.

      מתחת לבית יש מרתף מלא דברי מאכל, ומתחת לגג יש עלייה שסבתא אינה עולה אליה מאז שניסרנו את הסולם והיא נפלה ונחבלה. הכניסה לעליית הקיר נמצאת בדיוק מעל דלתו של הקצין, ואנחנו מטפסים אליה בעזרת חבל. שם, למעלה, אנחנו מחביאים את מחברת החיבורים, את המילון של אבא שלנו ואת שאר החפצים שאנחנו מוכרחים להסתיר.

      עד מהרה אנחנו מסדרים מפתח שפותח את כל הדלתות, ואנחנו מנקבים חורים ברצפה של עליית הקיר. הודות למפתח אנחנו יכולים לנוע בבית בחופשיות כשאין איש, והודות לחורים אנחנו יכולים לצפות בסבתא ובקצין בחדרים שלהם, בלי ידיעתם.

      המחברת הגדולה (GettyImages , keystone)
      "כשהיא צריכה להשתין היא נעצרת במקום שהיא נמצאת, מפשקת את רגליה ומשתינה". (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      סבתא

      סבתא שלנו היא אמה? של אמא שלנו. לפני שבאנו לגור אצלה לא ידענו שלאמא שלנו יש עדיין אמא.

      אנחנו קוראים לה סבתא.
      אנשים קוראים לה "המכשפה".
      היא קוראת לנו "בני כלבה".

      סבתא קטנה ורזה. יש לה מטפחת שחורה על הראש. בגדיה אפורים כהים. היא נועלת נעליים צבאיות ישנות. כשיפה בחוץ היא הולכת יחפה. פניה מכוסים קמטים, בהרות חומות ושומות ששערות צומחות מתוכן. שיניים כבר אין לה, לפחות לא שיניים שאפשר לראות.

      סבתא לעולם אינה מתרחצת. היא מנגבת את פיה בקצה מטפחת הראש שלה לאחר שאכלה או שתתה. היא אינה לובשת תחתונים. כשהיא צריכה להשתין היא נעצרת במקום שהיא נמצאת, מפשקת את רגליה ומשתינה על הארץ תחת החצאיות שלה. ברור שהיא לא עושה את זה בתוך הבית.

      סבתא לעולם אינה מתפשטת. הסתכלנו אל תוך חדרה בערב. היא מסירה חצאית אחת, ויש עוד חצאית מתחתיה. היא מסירה את חולצתה, ויש עוד חולצה מתחתיה. כך היא שוכבת לישון. היא אינה מסירה את המטפחת שלה.

      סבתא מדברת מעט. חוץ מאשר בערבים. בערבים היא לוקחת בקבוק מהאצטבה ושותה ישר מהפייה. כעבור זמן קצר היא מתחילה לדבר בשפה שאיננו מכירים. זו אינה השפה שמדברים בה אנשי הצבא הזרים, זו שפה שונה לגמרי.

      בשפה הלא מוכרת הזאת סבתא שואלת את עצמה שאלות, ועונה עליהן. לפעמים היא צוחקת, או שהיא מתרגזת וצועקת. בסוף, כמעט תמיד, היא מתחילה לבכות, היא מתנודדת אל תוך חדרה, היא נופלת על מיטתה, ואנחנו שומעים אותה מתייפחת שעה ארוכה.

      המחברת הגדולה (GettyImages , Pearson)
      "הבנתם? קורת גג ומזון צריך להרוויח". (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      העבודות

      אנחנו חייבים לעשות עבודות מסוימות בשביל סבתא, אחרת היא לא נותנת לנו לאכול ומשאירה אותנו בלילה בחוץ.
      בתחילה אנחנו מסרבים להישמע לה. אנחנו ישנים בגינה, אנחנו אוכלים פירות וירקות חיים.

      בבוקר, לפני הזריחה, אנחנו רואים את סבתא יוצאת מן הבית. היא אינה מדברת אלינו. היא הולכת להאכיל את החיות, היא חולבת את העזים, אחר כך מובילה אותן אל שפת הנחל ושם קושרת אותן אל עץ. אז היא משקה את הגינה, קוטפת ירקות ופירות ומעמיסה אותם על המריצה שלה. היא מניחה עליה גם סל מלא ביצים, כלוב קטן ובו שפן, ותרנגולת או ברווז שרגליהם קשורות.

      היא הולכת אל השוק, דוחפת את המריצה, שהרצועה שלה, הכרוכה סביב צווארה הכחוש, מכופפת את ראשה. היא מתנודדת מכובד המשקל. גבנוניות הדרך והאבנים מערערות את שיווי משקלה, אבל היא ממשיכה לצעוד וכפות רגליה מופנות פנימה, כמו אצל הברווזים. היא צועדת לעבר העיר, עד השוק, בלי להיעצר, בלי שהרפתה מן המריצה שלה אפילו פעם אחת.

      בשובה מן השוק היא מכינה מרק מן הירקות שלא מכרה וריבות מן הפירות. היא אוכלת, נחה מנוחת צהריים בכרם שלה, ישנה שעה, ואז מטפלת בכרם, ואם אין שם מה לעשות, היא חוזרת הביתה, חותכת עצים, מאכילה שוב את החיות, מחזירה את העזים, חולבת אותן, הולכת אל היער, מביאה משם פטריות ועצים יבשים, מכינה גבינות, מייבשת פטריות ושעועית, ממלאת צנצנות בירקות אחרים, משקה שוב את הגינה, מסדרת דברים במרתף, וכך הלאה עד רדת הלילה.

      בבוקר השישי, כשהיא יוצאת מן הבית, אנחנו כבר גמרנו להשקות את הגינה. אנחנו לוקחים מידיה את הדליים הכבדים של מזון החזירים, אנחנו מובילים את העזים אל שפת הנחל ועוזרים לה למלא את המריצה. כשהיא חוזרת מן השוק אנחנו עסוקים בניסור עצים.

      בזמן הארוחה סבתא אומרת:

      - הבנתם? קורת גג ומזון צריך להרוויח.

      אנחנו אומרים:

      - זה לא זה. העבודה קשה, אבל להביט בחיבוק ידיים במישהו שעובד זה קשה עוד יותר, בייחוד אם זה מישהו זקן.

      סבתא מגחכת:

      - בני כלבה! אתם מתכוונים שריחמתם עלי?

      - לא, סבתא. רק התביישנו בעצמנו.

      אחר הצהריים אנחנו יוצאים לקושש עצים ביער.

      מאז ואילך אנחנו עושים את כל העבודות שאנחנו מסוגלים לעשות.

      המחברת הגדולה// אגוטה כריסטוף, בתרגום נורית פסטרנק, הוצאת כתר, 181 עמודים