לפני כמה שנים, ניסה האמרגן ישראל בונדק לארגן ערב התרמה לג'קי מקייטן, שהיה במצב כלכלי ובריאותי לא קל. "הכוכבים הכי גדולים הבטיחו את השתתפותם", משחזר בונדק. "שלומי שבת, ליאור נרקיס, רון שובל, אתי לוי וזהבה בן היו שם, אבל לצערי זה לא משך את הקהל. הרגשנו לפני המופע שהקהל לא מתעניין, אין מכירת כרטיסים ונאלצנו לבטל את המופע. זה כואב מאוד עליו. במקום זה, ניסיתי לעזור לו בדרכים אחרות, אמרתי לו שאסדר מבצע התרמה ברדיו ירושלים. ירון אילן ראיין אותו, וניסינו להשיג תרומות כדי לקנות לו עגלת נכה. היתה לו בעיה להשיג אותה כי היא היתה יקרה מדי. האיש הזה סבל מאוד. לא היה לו יום ולא לילה. הוא היה מתקשר אלי כמעט מדי יום, בבכי, מה זה בכי".
הסיפור הזה של בונדק מסמל את הטרגדיה הגדולה של מקייטן, מחלוצי המוזיקה המזרחית, קול נדיר בז'אנר שכבר שכח מה זה קול נדיר וכישרון במה בעידן שכולו מצלמות רחף ואולמות ענק. מקייטן, שהלך לעולמו אמש (רביעי) לאחר שהכבד שלו חדל מלתפקד אחרי שנים שהזניח את בריאותו, הוא חלק מאותו דור הולך ונעלם של המוזיקה המזרחית, דור המייסדים שלא הצליחו ליהנות מהפריחה חסרת התקדים של הז'אנר בשנות קיסריה ונוקיה. "הוא היה שייך לדור שעשה מוזיקה באהבה" מספר הזמר רון שובל. "גדלתי בחפלות שהוא היה חלק בלתי נפרד מהן. הייתי יושב ליד הבמה כשהוא היה שר עם השובלים ואהובה עוזרי. ג'קי הופיע במסיבות הבת מצווה של האחיות שלי וגם של אח שלי. היה לו קסם אישי וכשרון מוזיקלי יוצא דופן, שמעתי שהוא דועך וכאב לי לשמוע על פטירתו. זה דור הולך ונעלם".
ג'קי מקייטן וחנה לסלאו: "מריומה"
מקייטן נולד בנתניה של שנות ה-50, צמח בתקופה שבה המוזיקה המזרחית היתה סוג של קללה, שהוא היה אחד מהראשונים להפוך, בזכות טקסטים כמו "אלינור" ושירי שמח כמו "המענטזת", "אני מראש העין" ועוד. באומץ הוא התמודד עם הנכות שנגרמה ממחלת הפוליו שלו, כשקול הזהב והגרוב שהביא עמו מפצים על כל נחיתות בריאותית. כשזה הגיע לראש, מקייטן לא ראה ממטר.
"האהבה שלו למוזיקה היתה טהורה, כסף לא עניין אותו", מספר החבר הקרוב יהודה קיסר. "הוא רק היה שומע על איזה חפלה או אירוע משפחתי ונדלק. הוא היה נוסע מעפולה עד דימונה בשביל אירוע משפחתי, גם כשלא הוזמן. אני זוכר שהופענו פעם אחת בבית סוהר של חיילים. סגל המפקדים ישב מולנו והאסירים היו מאחורי קיר, מציצים מכל חור. ההופעה נגמרה והבנו שהחיילים האסירים עדיין שם, נהנים לשמוע אותנו, אז המשכנו להופיע אפילו שהמפקדים כבר הלכו. זה היה נראה מוזר, כאילו שהופענו מול אולם ריק. כל פעם שרצינו לסיים את ההופעה, שמענו קריאות של התחננות מצד האסירים שביקשו מאיתנו להישאר. המשכנו עד איזה 2 בלילה וכשכבר התעייפתי בשעה 4 לפנות בוקר, אמרתי לג'קי שאני מקפל את הגיטרה. זה לא הפריע לו. הוא המשיך בלעדיי. הוא עשה חיקוי של גיטרה, משהו מדהים והופיע עוד כמה שעות. אני הלכתי לישון, התעוררתי בשבע בבוקר והוא עדיין על הבמה".
"כסף לא עניין אותו" הוא משפט מפתח בהקשר של מקייטן, ואחת הסיבות שגם האיש הזה נגמר. עם זאת, חשוב להדגיש, שגם בעידן הכסף הגדול של המוזיקה המזרחית, מקייטן לא לבד. "זאת תעשיה שיש לי בטן כל כך מלאה עליה, שאין לך מושג כמה", אומר בונדק. "כולם עבד כי ימלוך, במיוחד במוזיקה המזרחית. אני כל כך מאוכזב מהם וממש מתפלל שנחזור ארבעים שנה למדבר, לפחות אז היינו יחד.
"אני אומר לך, שגם עכשיו אני יודע על לפחות שני זמרים שבשנות השמונים והשבעים היו מאוד פופולריים ושהיום הגיעו למצב כלכלי קשה מאוד", ממשיך בונדק. "הם גמורים, ממש רעבים ללחם ולפני שיהיה מאוחר מדי אני צועק שעכשיו זה הזמן להתעורר. הכי יכאב לי אם עכשיו כולם יגידו 'איזה זמר ג'קי מקייטן היה' וידברו עליו יפה אחרי מותו, כמו שעשו עם זוהר ארגוב. היה צריך לזכור אותו לפני מותו".
ההקשר של מקייטן לזוהר ארגוב אינו מקרי. מקייטן כתב את השיר המפורסם ביותר שלו, "אלינור" שהפך את ארגוב לכוכב ענק. מקייטן היה המבצע המקורי ולא התלבט אם להעניק לארגוב את השיר. "מקייטן הוא זה שהכתיר את זוהר ארגוב למלך", מספר בונדק. "הוא ממש הוריד מעליו את הכתר והעביר לזוהר. לא היתה לו בעיה עם זה. אני זוכר שבאירועים ג'קי היה מזמין את זוהר לבמה ואומר לקהל 'קבלו את הגדול מכולם, זוהר ארגוב המלך'".
"באירועים הוא היה מאלתר שירים", ממשיך רון שובל. "הוא המציא שיר על אבא שלי אפילו. היתה לו גם את הקריאה הידועה: 'שיגעווווווווווווון', זה היה הסמל המסחרי שלו. כשאני הייתי ילד, לא הבנתי את המשמעות של נכה, הוא לא נתן את ההרגשה שיש לו בכלל איזו מגבלה. מכל דבר הוא היה עושה צחוק ולא מסגיר כאב. זה היה ניכר גם בשירים שלו, הפאן, החייכנות. הוא היה ממציא שירים ביוונית שכולם חשבו שהוא מאתונה".
אבל שכחו אותו, כמו ששכחו רבים אחרים ושוכחים בימים אלו ממש. עכשיו אלו הימים שבהם שמו של מקייטן יעלה על נס, אבל בזמן אמת, הוא נאבד בחלטורה אחר חלטורה, נפשו נאכלת בבית קטן ובדוחק אין קץ, לבד, מחכה לקאמבק שלא בא. "אין ספק ששכחו אותו", מסכם שובל. "אני אהיה אמיתי איתך, לכל אחד יש את העולם שלו והדרך, אבל אני, קראו לי לבוא למען ג'קי ובאתי באהבה. הוא ללא ספק נכס צאן ברזל ששייך לדור הנפילים, ביחד עם אבנר גדסי, זוהר ארגוב, חיים משה ומייסדי המוזיקה המזרחית. הלוואי שמישהו ירים את הכפפה לייסד איזה קרן שתתמוך באמנים שמגיעים למצב כזה. מאחורי החיוכים של ההצלחות, מסתתר לפעמים כאב גדול ושבר. צריך לדעת לזהות את זה".
ג'קי מקייטן הלך לעולמו
זוכרים את ג'קי מקייטן בפייסבוק