פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לירן דנינו מאכזב, איפה הילד נוסטלגיים ולמה נתן גושן? טור מוזיקה ישראלית

      לירן דנינו מנסה להיות זמר מזרחי שעושה קולדפליי והתוצאה מרתקת, אבל מאכזבת. וגם: על החדש של איפה הילד והפרס המביש לנתן גושן. טור מוזיקה ישראלית

      קורה לא אחת שאמן מוציא סינגלים שמסתירים היבטים אמנותיים חשובים באישיותו, בעיקר במיינסטרים: המנהלים רוצים תוצאות, הרדיו רוצה משהו מוכר והאמן, לרוב צעיר בגילו, יודע שזה בסדר כי ככה צריך וככה כולם עושים. כך, מי שמקשיב ל"ללכת" ו"עדיין ריק", הלהיטים של לירן דנינו ברדיו, היה חושב על עוד מאותו נתן גושן. לא שזה לא מופרך לחלוטין, אבל אלבום הבכורה של לירן דנינו הוא ממש ניסוי מדעי, שאמנם כושל, אבל הוא מרתק.

      דנינו הוא בעצם הניסיון הראשון לבנות במוזיקה הישראלית יוצר ששר כמו זמר מזרחי אבל הכל מסביבו - לחנים, עיבודים והפקה מוזיקלית - בנוי כמו רוק מערבי מיינסטרימי אבל איכותי; קולדפליי פינת Kean פינת כל הלהקות שהושפעו מרדיוהד כשהיו להקת גיטרות באמצע הניינטיז. כשדנינו עולה גבוה, הוא נשמע כמו עמיר בניון וכשהוא יורד נמוך – הוא עומר אדם. צבע קולו מזרחי בקלות, הפזמונים הנוגים שלו מושפעים באופן מובהק ממוזיקה טורקית וגם במבטא אי אפשר לטעות.

      מבפנים, המפיק המוזיקלי אורי אבני, בייעוצו של עופר מאירי בחלק מהשירים, בנה הפקת קולדפליי כמעט מפחידה ברמת השחזור שלה: אין שטיק שכריס מרטין ושות' לא המציאו בחמשת אלבומי האולפן שלהם שלא נמצא כאן, מקירות הגיטרות של "Yellow" ועד בניית המתח והשיא של "Fix You". דנינו הוא גם קנדידט מושלם לניסוי: גבר יפה תואר, אליל נערות בפוטנציה ויש שיאמרו שגם בפועל, פנים נכונות, מרואיין סביר, נורמטיבי עם אופציה לילד רע. אם כל זה מתקתק ברמה מוזיקלית גבוהה, יש אפשרות להחזיר את הרוק להמונים, שאלמלא "The Voice" היו שוכחים גם את אביב גפן.

      למרות האומץ והמאמץ הרב שהושקעו בו, ניסוי לירן דנינו לא מצליח. ראשית, דנינו עצמו נשמע לא אמין עם החומרים שכתבו לו אחרים. מוזיקאי, לא חשוב מאיזה ז'אנר, צריך להישמע כאילו הוא מתאבד על המוזיקה שהוא שר. דנינו, שממילא עוסק בחומרים שנוגעים בנושאים כמו אינטימיות, נשמע כמו זמר סשנים ולא זמר שזו הבכורה שלו, תעודת הזהות לעולם. שנית, הדבק שהופך את קולדפליי ליחידת פופ מבריקה וללהקה מכוננת בדברי הז'אנר, היא קורלציה מדהימה, כמעט פיזית, בין טקסט ללחן. אבני עשה עבודה מצוינת בבניית מערכת משומנת של רוק מיינסטרים איכותי, ממעברי התופים ועד עבודת כלי המיתר. הטקסטים באלבום, לעומת זאת, ריקים, כמעט מביכים ומשדרים חוסר אמונה באינטליגנציה של המאזינים, שאמורים להתרשם מהמבנים המוזיקליים.

      זהו בעיקר הפסד של לירן דנינו עצמו. זמרים יפים שבנות צווחות את שמם יש כמו פליטי ריאליטי שלא מבינים לאן הלך ההמון שלכאורה העריץ אותם. גם זמרים עם קול יפה יש לא מעט, חלקם עדיין מנסים להתאושש מהחלום שהתנפץ להם. דנינו היה פוטנציאל מצוין עוד ב"כוכב נולד" וגם אחרי אלבום הבכורה שלו, הוא נותר פוטנציאל. העתיד של המיינסטרים הישראלי תלוי מאוד בשילוב שדנינו מציע, אבל נכון לעכשיו, העתיד צריך להיות טוב יותר.

      מעוררים נוסטלגיה

      איפה הילד – אנחנו נהיה בסדר (יח"צ , עידו איז'ק)
      העיקר שהעבר מפואר. איפה הילד 2012 (צילום: עידו איז'ק)

      אין שום דבר עתידני ב"בני המאה ה-20" של איפה הילד, כמשתמע משמו: מדובר באלבום רוקנרול סטנדרטי וצפוי ממי שגדלו לאורם של הביטלס והרולינג סטונז ולרגע מאוד מסוים במוזיקה הישראלית, היו העתיד. לכאורה, הוצאת האלבום סמוך לשידור הסדרה "האלבומים" (שהפרק הטוב ביותר שלה היה על הבכורה של איפה הילד, "זמן סוכר") היא מהלך שיווקי חכם, אך למעשה ההיפך הוא הנכון: "האלבומים" עוררה תשוקה מחודשת לאיפה הילד של "זמן סוכר", הלהקה שזעקה "איפה הרוח?", שאלה רלוונטית לחלוטין בהאזנה ל"בני המאה ה-20".

      מצד שני, כדאי להסתכל על "בני המאה ה-20" גם מזווית אחרת - כעל רביעיית מוזיקאים עם שליחות של ממש, שהוצאת האלבום החדש שלהם נעשית כדי להסתכל על הווה בעייתי ועתיד אפל בעיניים של מבוגר אחראי ומלא תקווה. חמי רודנר כבר לא יכתוב שוב את "זוהי סדום" ואין צורך לצפות ממנו לכך; אבל איפה הילד רוצים להיות שם בשביל הקהל הישן שלהם, שיאזין להם כשהוא אבא לילדים ונאבק לפרנסתו וימצא בהם נחמה ושותפים לדו-שיח של אנשים שלוקחים, באופן טבעי, צעד אחורה.

      ויש רגע כזה, בשיר המצוין "אני במצב" שבו הגיטרה של שריג שוב שולחת נשיקה לדה אדג' של U2 בימי "Unforgettable Fire" וכזה ב"איש מוזר" שמבצע שריג ועוד אחד בשיר האחרון, המניפסט שכתב חמי רודנר, ובכולם זו שוב איפה הילד, מהלהקות החכמות שהיו פה. אין פה שיר אחד שראוי להשתחל לרשימת 20 הגדולים של איפה הילד, אבל זה לא בהכרח מעיד על הווה נוראי, אלא בעיקר על עבר מפואר.

      "האלבומים": איפה הילד, האינתיפאדה וההתחלה

      איפה הבושה?

      עטיפת האלבום "עטיפת האלבום "נתן גושן"" (יח"צ)
      מלחין השנה? אתם רציניים? נתן גושן (צילום: יח"צ)

      לסיום, מילה על פרס אקו"ם, מהגופים הבודדים בישראל המעניקים פרסים כספיים ליוצרי מוזיקה פופולרית: בשנים האחרונות, אקו"ם העניקה פרסים מוצדקים ואמיצים מאין כמוהם, כמו לנעם רותם וגבריאל בלחסן, פרסים שסייעו באופן אקוטי ממש ליוצרים שהגיע להם, ולימים הוציאו אלבומי מופת כמו "ברזל ואבנים" של רותם ו"עתיד" של בלחסן.

      גם השנה יוענקו פרסים לאמנים מצוינים שמגיע להם, מפרס מפעל חיים ליהודה פוליקר ועד פרס למוניקה סקס על כתיבת תמלילים. אבל, אקו"ם וחבר השופטים בפרסי המוזיקה הפופולרית הביאו על עצמם חרפה כשהחליטו להעניק את פרס מלחין השנה לנתן גושן. מדובר בנתון די מדהים כשלוקחים בחשבון שבחבר השופטים ישבו דני רובס, אברהם טל ועברי לידר, שלושה מהמלחינים המקוריים ביותר במוזיקה הישראלית, כאשר לפחות טל ולידר מצטיינים ממש בהלחנה היברידית של ז'אנרים והבנה חזקה במוזיקה מתקדמת בחו"ל.

      לא ברור מה הם מצאו בלחנים של גושן, שאמנם הפכו כמה שירים ללהיטים, אבל הם בעיקר אוויר חם של בינוניות מרגיזה, כלום בפיתה בת יומיים. גושן ייצר כמה מהשירים המשעממים ביותר שהיו במיינסטרים הישראלי ב-20 השנה האחרונות, והצלחתו מעידה בעיקר על בינוניות עצומה שהפכה כאילו לסטנדרט. עבור לא מעט סוכני תרבות, מספיק שנתן גושן לא יוצר מוזיקה מזרחית כדי לסמן אותו לטובה, וזו טעות איומה: מוזיקה רעה היא מוזיקה רעה, לא חשוב מאיזה ז'אנר. כשחושבים על כך שגושן יזכה בפרס הכספי הזה (15 אלף שקלים) על חשבון מלחינים טובים באמת, זה פשוט מרגיז.

      אלבום הבכורה של נתן גושן משעמם עד אימה
      פרס אקו"ם: נתן גושן זוכה לגיטימי? שתפו אותנו בפייסבוק