שרה פיילין הוגדרה כאמנית הבמה הגדולה של הפוליטיקה האמריקאית בימינו. לכן, היה זה רק מתבקש כי מי שהקריירה הלאומית שלה היתה הצגה אחת גדולה, תזכה לסרט על אודותיה. זה קרה אמש (שבת), עת הקרינה HBO לראשונה את "Game Change", דרמת הטלוויזיה של ג'יי רואץ' על הקמפיין הכושל שהריץ אותה ב-2008 לבית הלבן כסגנית של המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. הסרט מבוסס על ספרם בשם זהה של העיתונאים מרק הלפרן וג'ון הלמן, שסקר את מערכת הבחירות כולה והתייחס רק בחלקו למירוץ של פיילין. בהקשר שלה, השם התייחס לטריק שמקיין (אד האריס) ניסה לעשות באמצעותה.
רגע לפני שהסנטור מאריזונה נדרש לבחור מי יעמוד לצדו במערכה, הוא מצא עצמו בעמדת נחיתות מובהקת מול יריבו הדמוקרט. ברק אובמה הגיע משום מקום והתגלה כמעין כספומט אנושי, שהצליח לגייס פי חמש כסף ממנו. נוסף לכך, הכריזמה הנדירה שלו איפשרה לו לפתוח פער משמעותי בסקרים. כמו מאמן כדורגל שנקלע לפיגור של שני שערים עוד לפני סוף המחצית הראשונה, מקיין היה חייב לשלוף מהכובע אקס-פקטור לא צפוי שישנה את המשחק, ובאותו רגע הדרך היחידה לעשות זאת היה לגבש מועמדות מפתיעה לסגנות הנשיא.
בעיקרון, מקיין רצה להריץ לתפקיד את ג'ו ליברמן עתיר הניסיון. אחד מיועציו הציע את טים פולנטי, מושל מינסוטה ומועמד ראוי גם הוא. אבל כידוע, מי שמכריע בדרך כלל במקרים כאלה הם הסקרים, והמספרים שלהם הצביעו לכיוון אחר.
מקיין היה גיבור מלחמה לשעבר ושידר אופי מאצ'ואיסטי, מה שהקשה עליו לכבוש את הקהל הנשי. נוסף לכך, השקפותיו החברתיות היו מתונות יחסית לרפובליקאי. לכן, בדיוק כמו רומני כעת, התקשה גם לשכנע את הפלג השמרני של המפלגה. אם עושים אחד ועוד אחד, לא צריך היה להיות אייל ארד כדי להבין כי שובר השיוויון שהזדקק לו היה גלום בדמותה של אשה שמרנית. עכשיו היה רק צריך למצוא אחת כזו.
יועציו, כך לפחות מתואר בסרט, מיהרו לחפש אותה בגוגל וביוטיוב, ובמהרה הרדאר עלה על מטמון הזהב: שרה פיילין (ג'וליאן מור). נכון, בסך הכל מושלת אלסקה מדינה קטנה השווה שלושה אלקטורים בלבד. אך היא התבטאה בחריפות נגד הפלות בכל מצב, ועשתה זאת ברטוריקה מושלמת. בכלל, הסרטונים לימדו כי תמיד הסבירה את עצמה בצורה קולעת וסוחפת. הכישורים הוורבליים הללו הכריעו סופית את הכף לטובתה. מנהלי הקמפיין היו משוכנעים כי מצאו הרחק על ספסל המחליפים את השחקנית שתשנה את התוצאה.
אך כפי שיודע כל מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יוצאת הדופן של 2008, הבחירה בפיילין התגלתה כגול עצמי, שסתם סופית את הגולל על הסיכויים הנמוכים מלכתחילה של מקיין. הסיבה הראשית לכך היתה הטעות העקרונית של מנהלי הקמפיין ויועצי התקשורת של המועמד הרפובליקאי.
אולי כדי לדאוג שתמיד תהיה להם עבודה, אלה נוהגים להעמיד כאקסיומה את ההנחה שהבחירות מוכרעות בנאומים, בראיונות לתקשורת ובעימותים טלוויזיוניים. לכן, העובדה שפיילין עברה מסך הספיקה להם כדי לראות בה נכס אלקטורלי. חמור מכך, היא איפשרה להם להתעלם מקיקיוניות התפקידים הציבוריים שמילאה קודם, מחוסר הניסיון שלה ומכך שחוץ מאשר בנושא ההפלות, אין להם מושג במה היא מבינה ומה היא חושבת. ניחא, אמרו לעצמם, את מה שהיא לא יודעת נלמד אותה, ואם לא נספיק לעשות זאת פשוט נגיד לה מה לומר. ממש כמו בפרק שבו באד מכין את קלי באנדי לשעשועון טריוויה ודוחס לה כל כך הרבה חומר למוח, עד שיוצא לה עשן מהאוזניים במובן המילולי של המילה.
אך כנהוג בסיפורי גולם, גם הפעם הוא קם על יוצרו. יציר הכלאיים ברח לאנשי הקמפיין מהידיים, וסיפק שלל תקריות שנכנסו להיכל הבושה של הפוליטיקה האמריקאית. לחלקן היינו עדים בזמן אמת, וחלקן נחשפו לראשונה ב"Game Change". אלה היו פנצ'רים מסוגים שונים, אך למרבה הצדק הפואטי, מה שהכשיל יותר מכל את פייליין היה בדיוק הדבר שבגינו קיבלה את המינוי הלא ראוי: היכולת שלה לעמוד בפני מצלמות.
מול אלה, התגלה כי אפילו אם האשה הכריזמטית בעולם תקבל שיעורי בית מן היועצים הטובים בתבל, בסופו של דבר היא לא תוכל לחפות לחלוטין על הבורות וחוסר ההכשרה שלה. בהתאם לזאת, פיילין הסתבכה בשלל פליטות פה, ובהן זו המפורסמת בראיון טלוויזיוני על הקרבה בין אלסקה לרוסיה. הבלבלת המהוססת הזו שימשה בידי טינה פיי חומר גלם למערכון פולחני ב"סטרדיי נייט לייב", שהפך את המועמדת ההזויה ואת המירוץ הרפובליקאי כולו לבדיחה.
בשיחות פרטיות עם אנשי הקמפיין, לפחות לפי "Game Change", התגלה גם כי לפיילין אין מושג שדרום וצפון קוריאה הן מדינות נפרדות, שמלכת בריטניה לא מנהלת את המדינה בפועל וכהנה וכהנה. הם קיבלו הוכחה לכך שאף פעם אסור לשאול "כמה גרועה היא כבר יכולה להיות?" כי התשובה לכך עלולה להיות לא צפויה. אם כל זה לא מספיק, הרי שעל פי הספר והסרט, המושלת היציבה לכאורה חשפה גם בעיות נפשיות שגבלו בפסיכוטיות.
למנהלי המירוץ לאו דווקא היה אכפת מכך שהם הולכים להפסיד הרי מהימים הראשונים להיכרות עם פיילין היה ברור שהיא מסמר בארון הקבורה של מקיין, ואז גם הגיע המשבר הכלכלי וחרץ סופית את דינו. מה שהטריד אותם היה הצורך לשהות בצידה עד תום המירוץ, ובעיקר הידיעה שהבחירה בה כמועמדת הטילה כתם תמידי על המפלגה הרפובליקאית כולה וגם על הקריירה שלהם ועל מצפונם. באחד הרגעים היפים בסרט, מודה ביום הבחירות אחת מן הבכירות בקמפיין הרפובליקאי שלא הלכה לקלפי היא פשוט לא היתה מסוגלת לכך מוסרית.
את כל זה מתאר "Game Change" בצורה מהנה, מהוקצעת וחכמה. אך לפני שנעמוד על הנקודות שהופכות את הסרט למוצלח, בכל זאת יש לציין חסרון מרכזי בו: תצוגות המשחק של מור כפיילין ושל האריס כמקיין. מצד אחד, השחקנית המהוללת מקצינה יתר על המידה את חולשות האופי של המועמדות הרפובליקאית, וממש מעצבת אותה כאותן אמהות פסיכוטיות של המלודרמה ההוליוודית הקלאסית.
אפשר היה לבקר את הגיבורה גם בלי לבזות אותה, אך "Game Change" לא פעם חוטא בהשפלתה של בשר התותחים. המושלת לשעבר הכריזה כי אין לה כוונה לצפות בסרט, שכן היא משוכנעת בהטייתו הפוליטית, ואם היא אכן כה רגישה כפי שמתואר בו באמת מוטב שלא תעשה זאת.
הדה-הומניזיציה של פיילין בולטת בעיקר לאור האדרת דמותו של מקיין. בגילומו של האריס, המועמד לשעבר לנשיאות מתואר כקדוש מעונה. אמנם מדובר באישיות ציבורית אצילית, מנוסה ומאופקת שמפלגתו רק יכולה לייחל כעת לשכמותו, ועדיין האידיאליזציה שלו כאן מוגזמת. היא נראית כמס שפתיים שמשלמים היוצרים כדי לחפות על העוינות שלהם לכל ישות רפובליקאית אחרת.
תצוגות המשחק הפגומות של שני הכוכבים מפנות את הבמה לשחקני המשנה בעיקר פיטר מק'ניקול, וודי הרלסון ושרה פולסון, המגלמים את האנשים שמאחורי הקלעים של המירוץ. בין אלה, בולט הרלסון כסטיב שמידט, שהיה המנהל בפועל של הקמפיין.
לאחר בצורת ארוכה, לאחרונה אנחנו רואים את הרלסון בכל מקום (בקרוב יפציע גם ב"משחקי הרעב"). טוב שכך, שכן ב"Game Change" הוא מוכיח שוב כי הוא אחד השחקנים האמריקאים המרשימים בדורו. בין התחנחנות היתר של האריס והמלאכותיות המסוימת של מור, סוחב השחקן את הסרט על גבו ובעצם הופך את שמידט לדמות המרכזית בו.
תצוגות המשחק הללו מצטרפות לעבודת כתיבה חדה ומעמיקה ומלאכת בימוי מדויקת. אך המעלה העיקרית של הסרט היא המורכבות שלו. למשל, הוא לא הולך על פתרון קל ומתאר את הסיפור של פיילין בקו צניחה מתמשך. המועמדת מתחילה כהבטחה מזהירה ואז מתחילה לעשות בושות. אך היא לא ממשיכה לשקוע, אלא מתעוררת כעוף הפיניקס כדי לתת הופעה טובה בעימות מול המועמד הדמוקרטי לסגנות הנשיאות ג'ו ביידן (שהיא שוב ושוב מכנה בטעות "או'ביידן"), וכל זה רק כדי לחזור לסורה ולהשתטות יותר מאי פעם. המבנה הזה מאפשר ל-"Game Change" להתעלות מעל הנוסחות התסריטאיות ולהיות יצירה מקורית, אמינה והגונה.
נוסף לכך, "Game Change" גם לרגע אינו מנסה לטעון כי פיילין הרסה במו ידיה את הקמפיין הרפובליקאי דבר זה היה מעצים כאן את הממד הדרמטי והטרגי, אבל הוא פשוט אינו נכון היסטורית, והסרט מבקש להיצמד לעובדות. אלה מלמדות כי סביר להניח שגם עם ליברמן או פולנטי מקיין היה מפסיד, ולכן הסיפור המוזר על המושלת מאלסקה לא כל כך חשוב כשלעצמו, אלא יותר כמיקרו-קוסמוס של הפוליטיקה האמריקאית העכשווית.
כל זה הופך את "Game Change" לסרט הפוליטי האמריקאי החריף ביותר מאז "המועמד", שנעשה עוד ב-1972. זאת לא מחמאה כל כך גדולה, כי תעשיית הבידור במדינה אינה מרבה להפיק מוצרים שעוסקים באופן ישיר בפוליטיקה, אבל היא בהחלט הופכת את הצפייה בו לחובה בכל מי שמתעניין באיך שהעולם מתנהל.
מי שיצפה בו גם ייצא בהרגשה טובה. בניגוד ל"המועמד", למשל, שהציג גישה פסימית למדי לגבי העתיד הפוליטי, "Game Change" מגיע בסך הכל לכמה מסקנות חיוביות.
למשל, עד כמה שנהוג לייחס עוצמה ליועצי תקשורת ומנהלי קמפיינים הסרט מראה כי יש גבול לכוחות שלהם, והם לא באמת יכולים להמציא מועמדים ולתמרן אותם כבובות על חוט. עד כמה שנהוג לחשוב כי החיצוניות היא חזות הכל, הוא מלמד כי פוליטיקאי שיודע לדבר אבל אין לו מה להגיד לא יכול להגיע רחוק.
עד כמה שנהוג לחשוב כי לאיש כבר לא אכפת ממה שקורה בעולם, הסרט ממחיש כי אי היכרות עם הנעשה מעבר לים יכולה לחסום את דרכך לבית הלבן. עד כמה שנהוג לחשוב כי לתקשורת אין השפעה, הסרט מדגים כי שאלה עניינית של עיתונאית חכמה ואמיצה יכולה לחבל משמעותית במירוץ של מועמדת שלא הכינה תשובה ראויה. בסיכומו של דבר, עד כמה שנהוג לפעמים לתאר אותה כקרקס, "Game Change" מוכיח כי למרות הכל, הפוליטיקה העכשווית אינה משחק.
*Game Change" ישודר בחודשים הקרובים ב-yes