האדם הרך בשנים הוא כמו כלי קיבול אינסופי, שסופג לתוכו את השפה, הנורמות, התרבות; או בוורסיה המוכרת לנו יותר מחיי היום יום, כמו בפרסומת לתחבושות היגייניות, הנוזל הכחול לעולם אינו נשפך. כך מה שנטמע בקרבנו בגיל צעיר נשאר שם בדרך כלל לכל החיים. באופן בולט במיוחד, האגדות והמיתוסים להם אנו נחשפים בילדות משאירים בנו חותם בל ימחה. באחרונה התבשרנו שהתת-מודע הקולקטיבי של כולנו זכה לחיזוק בדמות 500 סיפורי עם חדשים שהיו קבורים בארכיון בגרמניה במשך 150 שנה וכעת יוצאים לאור. אלה עברו בעל פה מדור לדור עד שהועלו על הכתב על ידי היסטוריון גרמני בשם פרנץ זאבר פון שונוורט בערך באותו הזמן שבו האחים גרים ליקטו את המעשיות שלהם ועיצבו את הדמיון של כולנו.
ואולם בעוד שיעקב ו-וילהלם היו נאמנים לפולקלור וסיפקו גרסה עוקצנית, קשוחה ומחוספסת של הסיפורים, יש להודות כי רובנו נחשפנו אל הוורסיה המרוככת שלהם מעשה ידי אדון דיסני. כך, האגדות בנוסח הסכריני שלהן מקננות איפשהו בתוכנו כשאנחנו מתמודדים עם העולם כמבוגרים - אידיאל היופי, ההנחות המגדריות וההפי אנד הנצחי והבלתי נמנע הם כמו החמאה שמרפדת את הקיבה לקראת עוד סבב של וודקה. אך כמו שהאמנות בצורתה הפופולרית הזאת משחקת במוחנו, האמנות (אולי בצורותיה הפחות פופולריות) יכולה גם לגאול אותנו מהתפיסות הלא-ריאליסטיות. זאת באמצעות אגרוף לבטן שמפכח יותר מכל מקלחת קרה אחרי ליל שכרות.
מקרה כזה של גמילה קיצונית מהאשליה, עם זעזוע נלווה כמו של מסומם בקריז, מספקת לנו הצלמת הקנדית דינה גולדשטיין שמציגה את הגרסה שלה לנסיכות של וולט דיסני - "Fallen Princesses". כמו שניתן להסיק משם הפרויקט, גולדשטיין מקלפת מעל הסיפורים המתקתקים ודמויות הנשים המושלמות את שכבת האשליה ומורידה אותן למציאות. היא ממחיזה את הרגע שאחרי "והם חיו בעושר ואושר" ויוצרת תמונות חיים מסובכות שאנו יכולים לזהות בהן את עצמנו או את המציאות המוכרת לנו.
בל מ"היפה והחיה" מתמכרת לשולחן הניתוחים הפלסטי, שלגיה סגורה בבית פרברי ונושאת בעול גידול הילדים, רפונזל איבדה את שערה כתוצאה מטיפולי כימותרפיה, כיפה אדומה סובלת מבעיית משקל, יסמין מ"אלאדין" היא לוחמת שנאבקת נגד הכוחות האימפריאליסטיים במדינות ערב ועוד כהנה וכהנה. האפקט המצטבר מריכוזן של הנשים החבוטות הללו אחת ליד השניה, כמו בטמבלר "goonsandloons", יערער גם אדם ציני ואדיש במיוחד.
במידה רבה אשליית המיתוס הנשי שהאגדות הללו כה מקפידות לטפח וההתפכחות הכואבת ממנה, מופיעות באמנות גם ללא העזרים הטכניים של איפור ותלבושות בסגנון דיסניוורלד. כמו במקרה של התמונה הזאת של הצלמת איבון ונגאס (Venegas), הלקוחה מהטמבלר "adamkremer". הילדה הלבושה לפי כל כללי הטקס, נראית בעצמה כמו מודל מוקטן של נסיכה כלשהי, מניחה את ראשה בייאוש על צלחת מוזהבת. לצידה גבר/ילד בטוקסידו, שאיננו רואים את פניו כי גם הוא טמן אותם בכלי הזהוב.
מצד אחד מתנקזות אל הילדה כל אותן ציפיות מגדריות - היא לבושה היטב, היא מתאימה לסביבתה המוזהבת, היא מנומסת ושקטה - אך מן הצד השני היא חורגת מהנורמה באקט מתריס של שיבוש ההתנהגות הנאותה.
עם זאת, השבירה האמיתית של מקומה של האשה נעשה מתוך ההקשר בטמבלר ובאמצעות התמונה הצמודה לה, זאת של אשה שהתאבדה בקפיצה מהאמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. החיבור בין הילדה-הנסיכתית לבין האשה האובדנית מעורר מחשבה על קשר לינארי בין השתיים. היא התחילה בתור ילדה יפה ומיואשת וסיימה כפסל אשה יפה על גג של מכונית חונה. האשליה הדיסנאית מעולם לא נראתה מסוכנת יותר.
ההגבלות המוחלות על האשה-ילדה מתוך התפיסות המוצגות באגדות וסיפורי העם, נגעו תמיד לא רק לה עצמה אלא גם לבן זוגה - הנסיך. זה שמגיע על הסוס הלבן, זה שמנשק ומציל מתרדמת מוות, זה שמבתר את בטן הזאב. המעשיות ששמענו מגיל צעיר הסתיימו רק בדרך זוגית-הטרוסקסואלית, אבל החיים והאמנות הראו לנו שזאת אופציה אחת בלבד מיני רבות. היצירה הזאת מהטמבלר "nothin-less-than-real" מציגה את הערעור הפרטי שלה על רעיון הגבר הגואל. הגבר הוא נוכח-נפקד, ממשי-מופשט, שבעצם היעדרו מותיר את האשה במרכז.
אם כך, האמנות כפי שהיא מתבטאת בצורתה המסחרית והפופולרית ביותר, דוגמת דיסני, עשויה לעוות את המבט שלנו על העולם. היא נוטעת בנו אמונות ותפיסות מעוותות שאי התממשותן במציאות מכה בנו ומערער אותנו. ואולם, האמנות הביקורתית מסוגלת גם לקחת את הנצח האגדתי ולמשוך לו את השטיח מתחת לרגליים.
היצירה הזאת מהטמבלר "Visual-Poetry" מערערת את "עד עצם היום הזה" האוטופי. היא מראה לנו שגם הנצח נגמר מתישהו, שגם האשליה מתפוגגת איכשהו. ושזה ממש בסדר גמור.