וודי אלן אמר פעם שגם הסקס הכי גרוע שהיה לו היה בעצם די נפלא. גיבור "בושה", סרטו המדובר של סטיב מקווין, יכול לומר את ההפך גם הסקס הכי נפלא שהיה לו היה די גרוע.
ואיך זה יכול להיות אחרת, בהתחשב בכך שהוא מכור למין. הפעילות הסקסואלית אצלו נעדרת כל אהבה, תשוקה ורומנטיקה, כי היא לא המטרה אלא האמצעי שמאפשר לו לפרוק את יצריו. לכן זה גם לא משנה לו אם הוא מבלה בין הסדינים עם אשה מושכת או פורק את זימתו מול אתר פורנוגרפי, בדיוק כמו שמכור לשוקולד שווה נפש לשאלה אם הוא מחסל חפיסת יוקרה בלגית או סתם גביע גלידה זולה.
העיקר זה לעשות את זה, העיקר זה להשביע את השד הנורא שבוער בו. קל לו לספק את יצריו בגילומו של מייקל פאסבנדר, הגיבור הוא גבר יפה-תואר בצורה בלתי רגילה, וכבר בדקות הראשונות אנו נחשפים לפלג גופו התחתון במערומיו ומגלים גם כי הוא מצויד היטב. עבודתו מכניסה, מלבושיו נאים, הליכותיו נעימות והוא נראה כמו הבחירה האולטימטיבית ללכת איתה הביתה. די לצייד המיני הזה לתת כמה מבטים ברכבת התחתית כדי למצוא את הטרף שלו לאותו ערב. גם אם לא ימצא, ישנם כמובן שלל דרכים לספק את עצמו באופן עצמאי. זאת לא בעיה לעשות את זה.
כן, זה קל עד מאוד, אבל להתמודד עם כך כבר קשה יותר הוא חש, כמתבקש משם הסרט, בושה בעצמו. וודי אלן אמר פעם כי אוננות היא סקס עם האדם שאתה הכי אוהב, אבל אצלו זה מין עם האדם שהוא הכי שונא.
בסיומו של כל אקט מיני שלא יהיה, פניו מביעות ייסורים ואשמה, ממש כמו אלה של זה הסובל מהפרעות אכילה ובפעם המי יודע כמה חיסל הרבה יותר מדי ממתקים. בדיוק כמוהו, עמוק בפנים הוא יודע שצריך להפסיק עם זה, אבל הוא לא מסוגל לכך.
מתי ולמה נולדה ההתמכרות החולנית? הסרט לא מציע לכך תשובה ברורה, אבל אנחנו מקבלים לה רמזים אפשריים עם הופעת אחותו של הגיבור (קארי מליגן), שנוחתת בדירתו הניו-יורקית ללא הזמנה. מן הרגע הראשון ברור כי אין ביניהם קשר משפחתי רגיל, וככל שאנו הולכים ונחשפים לדינמיקה ביניהם מתחוור עד כמה היא מעוותת. אפשר אף לשער כי בעבר גלשו השניים למחוזות גילוי העריות, ובהמשך לכך ניתן להעלות תהיה האם ייתכן כי הגיבור מאוהב באחותו ומזאת נולדו כל תסביכיו המיניים?
בסיכומו של דבר, פרשנות זו נכונה כמו כל תיאוריה אחרת. התסריט שכתבה אבי מורגן בוחר להציג את ההתרחשויות, הסיבות להן ובעיקר ההשלכות שלהן בצורה דו-משמעית. זהו טקסט פתוח לחלוטין, ובכך נצמד למה שכבר הפך לאחת הקונבנציות הבולטות של קולנוע ה"איכות" העכשווי האמביוולנטיות.
בחירה תסריטאית זו יכולה לעבוד במידה והיא משרתת את המטרות של הסרט "פרידה", למשל, הציג הכל באופן רב-משמעי כי מלכתחילה בא לעסוק בסובייקטיביות של האמת, ולכן זה היה ראוי וגם מבריק. אך זה אינו המקרה של "בושה", וכתוצאה מכך סירובו לספק תשובות אינו מקנה לו עוקץ אלא רק פוער בו חלל.
במקרה המסוים הזה, נדמה כי החללים שמותירה מורגן בתסריט לא מעידים אלא על דבר אחד הגבולות הצרים של מה שיש לה להגיד על העולם, וחוסר יכולתה לשרטט דמויות עד הסוף ולסגור קצוות עלילתיים. מקווין מוציא לפועל את התסריט החצי-אפוי הזה בצורה פומפוזית למדי, המתבססת על אסתטיקה מוקפדת ומוזיקה שמימית. יומרה זו מדגישה עוד יותר עד כמה הבסיס של "בושה" ריקני, והופכת אותו למהומה רבה על לא דבר.
הפער בין הדרך שבה "בושה" מציג את עצמו ובין מה שהוא באמת בולטת בעיקר באחד הקטעים המרכזיים שבו. הגיבור יוצא לדייט עם אחת מן הקולגות שלו. היא מעוניינת לפתח איתו מערכת יחסים רומנטית, ומן הסתם לא מבינה מדוע לא יהיה מסוגל להגשים את משאלתה. הם מנהלים דו-שיח סתמי, המאגד בתוכו שלל קלישאות של דייטים כושלים, ובסיומו של העניין יוצאים מן המקום ונפרדים זה מזה בנשיקה על הלחי בכניסה לרכבת התחתית. פשוט כך.
זו סצינה רדודה ומשעממת למדי גם במונחים של קומדיה רומנטית בינונית, וכיוון ש"בושה" לא מצליח לפתח את חומרי הגלם שלו, בסיכומו של דבר הוא נותר ברמה של יצירות מסוג זה. המניעים הנפשיים של הגיבור אמנם אחרים מהרגיל, אבל בעיקרון זהו פשוט עוד סיפור על גבר עירוני ומודרני שבורח בעקביות מכל מחויבות ואומר למחזרות שלו "זה לא את, זה אני".
מן הסתם היה כאן פוטנציאל ליותר מכך, אבל חוץ מזה שיש בו פחות הומור ויותר ברוטליות פיזית מן הנהוג בסוגה, "בושה" לא משכיל להתעלות מעל סרטים בסגנון "רווק בן 30" וכיוצא בכך.
נוסף לכך שהסרט לא מספק מבחינה שכלתנית, הוא גם אינו מתגמל רגשית. בנקודה זו, "בושה" לא מצליח לחמוק מן המלכודת התמידית המצפה לסרטים שמבקשים לעצב עולם מנוכר: הוא כל כך קר, עד שאובדת לו היכולת לעורר רגש, גם ברגעים שבהם הדבר נדרש.
במקום לבנות בהתמדה קרחון ואז לאפשר לכמה קרני שמש של חסד וגאולה להמיס אותו במעט, הסרט נותר מרוחק עד סופו, ולכן גם לא מספק. כאן, הכישרון הרב של מקווין, פאסבנדר ומאליגן דווקא עומד להם לרועץ, שכן מה שהם בונים כאן כל כך יפה מבחוץ, שמובהק עוד יותר כמה הוא ריק מבפנים.
מעל הכל, חוסר היכולת של "בושה" לתגמל את צופיו בעייתית במיוחד שכן הוא דורש מהם לעבור חווית צפייה תובענית. כמו בעבודתם הקודמת, "רעב", גם הפעם משתמש מקווין בגופו של פאסבנדר בהשראת דימויים של ישו הצלוב, ובהתאם לכך מענה אותו בייסורים שלא קל לשאת אותם.
סצינות הסקס שכאן מציגות את היצרים האנושיים בשיא שפלותם, ואם מישהו בא ל"בושה" כדי לקבל חוויה אירוטית או פורנוגרפית במסווה של בידור איכותי שיידע כי הסרט דווקא עושה את ההפך ומעלים כל חשק מיני. בלי קשר לכך, יש בו גם סצינות אלימות קשות במובן המלא של המילה, כולל כזו שבה אחת מן הדמויות פוגעת בעצמה בצורה הגורמת גם לצופים הקשוחים ביותר להתפתל בכיסאותיהם.
לו "בושה" היה מלכתחילה יצירת אמנות עם עומק ושלמות, החומרה הזו היתה מעלה אותו לרמת הנשגבות שלה הוא חותר. אך בגלל שמבסיסו אינו כזה, היא רק מותירה טעם מר עוד יותר בפה. כיוון שכך, בסיום עלול למצוא עצמו הצופה עם הבעת הפנים האופיינית לגיבור הסרט בתום האקט הסקסואלי. כזו המביעה תחושה שעברת עכשיו חוויה מיותרת ולא נעימה, ושבאיזשהו עולם קולנועי מקביל והגיוני יותר, בטח היה מגיע לך יותר מזה.
"בושה": איפה ומתי רואים?
"בושה": מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו
מסכימים עם הביקורת? בואו לדון בכך בפורום הקולנוע של וואלה!