אחד הרגעים המרגשים בפסטיבל קאן האחרון הגיע כבר ביומו השני, עם הקרנת הבכורה של הסרט הצרפתי "המלחמה הוכרזה". מעטים שמעו עליו משהו לפני כן, והוא הוצג במסגרת הצדדית "השבועיים של הבמאים". לכן, לא היתה סיבה לצפות ממנו דווקא לגדולות ונצורות, אבל כבר בשלב מוקדם שלו התברר כי מדובר ביצירת מופת: התסריטאית-במאית-שחקנית ולרי דונזלי יצרה כאן ביד אמן יצירתית, ברגישות אנושית וגם בהומור רב סיפור מרתק וקורע לב על זוג צעיר הנאלץ להתמודד עם מחלתו האנושה של בנם הפעוט.
כמו בסרטים, הקהל שישב בהקרנה כסס ציפורניים, צחק לפרקים והזיל דמעות לעתים, ובסופו של דבר קם על הרגליים ומחא לדונזלי כפיים במשך 20 דקות. רק "הארטיסט" זכה לקבלת פנים כה נסערת בהמשך הפסטיבל.
בניגוד למחווה של מישל הזנוויציוס לקולנוע הקלאסי, "המלחמה הוכרזה" לא יצא מן הריביירה למסע בינלאומי מוצלח. הוא אמנם נהנה בצרפת מהצלחה קופתית מרשימה ונשלח כנציגה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר, אך לא זכה מן האקדמיה האמריקאית למועמדות וגם לא לשום הערכה בינלאומית אחרת, אולי מפני שהנושא הטעון שלו הרחיק את הקהל ואת הממסד. בהמשך לכך, הפנינה הזו ככל הנראה גם לא תזכה להפצה מסחרית בישראל, אך אפשר יהיה לראות אותה היום (ראשון) בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי המסורתי.
ההתרגשות מ"המלחמה הוכרזה" גדלה עוד יותר בשעה שהתגלה כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי. בראיון לוואלה! תרבות עם דונזלי ואלקיים מיד לאחר אותה הקרנה מסעירה בקאן, הצהירו השניים כי הם אוהבים לשים מיד דברים על השולחן ולהכיר באוטוביוגרפיות של העלילה. "ככה אין מתח בשאלות, ומי שמדבר איתנו לא צריך ללכת סחור-סחור ולזרוק רמזים כדי להגיע למידע", אומרת דונזלי. "אז כן, ז'רמי ואני היינו יחד ועכשיו כבר לא, והילד שלנו היה חולה והבריא, ובעיקרון כל מה שיש בסרט הוא אמיתי, אז עכשיו אפשר לרדת מהרכילות ולדבר על קולנוע".
ובאמת יש הרבה על מה לדבר, כי הסרט לעתים קרובות מותח עד הקצה את הגבולות של אמצעי המבע, וממש נראה שהקפדת להדגיש את המלאכותיות שלו ואת הקולנועיות שלו.
דונזלי: "זה נכון, בעיקר בגלל שרצינו כי הסרט הזה יתעלה מעל הסיפור הקטן שלנו. הבסיס הוא אוטוביוגרפי וגם דייקנו בפרטים הרפואיים, אבל מעבר לזה - השתדלנו להתרחק ככל האפשר מן המציאות ולהרחיק את הדמויות מאיתנו. לכן, למשל, לא סתם שהן לא נקראות בשמנו, אלא שקראתי להם רומיאו ויוליה. זה מדגיש את הממד הרומנטי של הסרט וגם הופך אותו למעין סיפור מעשייה. בגלל זה גם הוא מלווה לכל אורכו בקריינות".
אבל המאפיין האמנותי הכי בולט בסרט הוא שבניתם אותו כמו רכבת הרים רגשית רגע אחד הוא מלודרמטי לחלוטין ורגע אחר הומוריסטי לגמרי. המלודרמטיות לא כל כך מפתיעה בהתחשב בנושא, אבל למה החלטתם לשלב כל כך הרבה הומור? לא פחדתם שתיראו סרקסטיים מדי ביחס לעצמכם?
אלקיים: "דווקא בגלל שיש כל כך הרבה עוצמה בחומרי הגלם הבסיסיים של הסרט, זו נראתה לנו חובה מוסרית לטפל בהם בהומור. לא רצינו לקחת את הצופים כבני ערובה, שיושבים מול המסך ונאלצים להתמודד בסבר פנים רציני עם הסיפור הקשה שלנו, כאילו שהם עומדים במסדר. לא רצינו לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח. רצינו שיהיה לכולם כיף, כולל לנו עצמנו".
דוזנלי: "האמת שבהתחלה חשבתי שהסרט יהיה אפילו קומי יותר ממה שהוא ייצא בסוף. כתבתי אותו ממש כקומדיה, אבל במהלך הצילומים והעריכה זה השתנה. אתה יודע, בסיכומו של דבר, הסרט תמיד חזק יותר ממך. המוזיקה, התאורה, העריכה, כל הדברים האלה משתלבים יחדיו ויוצרים משהו שהוא לא בהכרח התכנון הראשוני שלך".
כיוון שבכל זאת הסרט מבוסס על קשר חריג בין קולנוע למציאות, ומלכתחילה זו אינה מציאות רגילה, אני מרשה לעצמי להציג לדונזלי ואלקיים האנרגטיים והקלילים גם שאלות שאינן קשורות בהכרח לאמנות. למשל, באיזו מידה החוויה שעברה עם ילדם שינתה אותם.
"כל זה היה שוק גדול, בעיקר בגלל מידת הפינוק שלי לפני כן", אומרת על כך דונזלי. "בכלל, כל הדור שלנו מפונק ולא כשיר להתמודדות עם אירועים מסוג זה".
אלקיים מסכים עם כך וגם מרחיב - "אנחנו חיים בדיקטטורה של אושר, בעריצות של קוליות. כולם מנסים כל הזמן לטאטא כל דבר שמריח מעצבות. כאילו שהאושר הוא הערך היחיד, ושכל השאר יילך לעזאזל. בגלל זה, או לפחות בתוך הבורגנות האירופית, אנחנו דור שלא מוכן לאסונות שעלולים ליפול על ראשו".
אתה חושב שבכלל אפשר להיות מוכנים לאסונות מהסוג שקרו לכם?
אלקיים: "מובן כי שום דבר לא יכול להכין אותך לכך באמת, אבל ככל שאתה קל דעת יותר, כך יהיה לך קשה יותר להתמודד עם אסונות כאלה במידה וחס וחלילה הם יקרו לך. למי שמתכונן מבעוד מועד למלחמות מסוג זה, יש את האנרגיות לעמוד מולן, ולכן אני מציע לכולם תמיד לקחת דברים כאלה בחשבון". על כך מוסיפה דוזנלי - "עכשיו אני הרבה יותר מלאת ענווה מול החיים, כי אני מבינה שכולנו, וגם אני, עלולים להתנדף מכאן פשוט כך, בכל רגע".
לפני סיום, אני חוזר לאחת הסצינות המפתיעות בסרט, שבה דונזלי ואלקיים מותחים את גבולות ההומור השחור ושוברים את חוקי הפוליטקלי-קורקט. ברגע זה, הם משתעשעים לרגע במחשבה מה יקרה אם בנם ישרוד את המחלה, ואז יתפתח להיות הומוסקסואל או מנגד, דווקא תומך של הימין הקיצוני, ותוהים איך הורים פולניים שכמותם יתמודדו עם כך. אז עכשיו, כשהוא אכן שרד, עד כמה ובאיזו צורה הם דאגניים כלפיו?
"האמת היא שאנחנו תמיד מודאגים עד מאוד לגביו, וזה כנראה לעולם לא ישתנה", אומרת דנזלי. "זה מוזר, יש לנו גם עוד ילד ומן הסתם אנחנו גם דואגים לו, אבל לא באותה צורה"
אלקיים: "בזמן ההתמודדות עם המחלה שלו, תמיד אמרתי שאני לא יכול לחכות שהוא יגדל ויחווה את משבר גיל הנעורים. תמיד אמרתי שאני מחכה בקוצר-רוח לרגע שבו הוא יגיד לי 'אבא, אתה יודע מה? לך תזדיין!' ברגע שזה יקרה, אני אדע שהוא באמת ניצח במלחמה שלו".
לסיום, האם זה נכון שאתם עובדים עתה על סרט שבו תשחקו אחים? זה לא קצת מוזר ומביך לכם, לעבור מזוגיות ליחסים שכאלה?
דונזלי: "כאלה אנחנו. אנחנו לא אוהבים לעשות דברים נורמליים. החברה אוהבת להגדיר דברים ולשים אותם במשבצות, אבל אנחנו אוהבים לעשות מה שבא לנו ואיך שבא לנו. אולי זה נשמע כמו שאיפה לא מציאותית, אבל באמת שככה מתחשק לי לחיות את החיים".
פסטיבל הקולנוע הצרפתי - ראיונות נוספים:
במאי "מחוברים לחיים": כך הבאתי 20 מיליון איש לקולנוע
במאית "פרספוליס" האירנית: דווקא מסתדרת עם ישראלים