ראי ראי שעל הקיר, מי הכי רעה בעיר? האשה העשירה, כמובן. כפי שאיבחנה כתבה של האובזרבר הבריטי לפני שבועיים, הצפונית הפכה למרשעת החדשה של עולם הבידור האמריקאי. בעבר, אופרות סבון בכיכובן של בנות המעמד העליון הציגו אותן בצורה חיובית למדי. נוסף לכך, אם כבר תיארו תככים ומזימות בחברה הגבוהה, אלו היו אינטריגות פנימיות.
לעומת זאת, כעת יישרה התעשייה קו עם החלוקה הנהוגה כרגע בשיח הציבורי בין האחוז מן האוכלוסייה שרובץ על ההון ו-99 האחוזים שהוא עושק. בהתאם לזאת, בעלות הממון תפסו את תפקיד המנוולת בתסריטים, ואת משבצת הגיבורה לקחו הדמויות העממיות, הבאות לגזול חזרה מן המעושרות את עודפי הממון שלהן כדי לחלק אותו בצורה צודקת יותר חברתית.
תהליך זה בא לידי ביטוי למשל בסדרה המצליחה "נקמה", ועתה אפשר לראות אותו גם בסרט הטרי "מראה מראה הסיפור האמיתי", שהגיע כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון. במקרה זה, המשל הסוציאליסטי למדי מולבש על אחת התבניות הקלאסיות בנמצא: סיפור האגדה של שלגיה, שמפתחת הפעם תודעה מעמדית. סילוקה מהארמון בידי המלכה העשירה והרעה כמובן מאפשר לה לגלות כיצד העם שמחוץ לו כורע תחת עול המסים הלא מוצדק של הממלכה, ובהמשך לכך להבין כי יש לכבוש את וול-סטריט של ימי קדם. זאת היא תעשה בעזרתם של שבעת הגמדים, המתוארים כאן כפורעי חוק אנרכיסטים.
כתוצאה מכל זאת, "מראה מראה הסיפור האמיתי" הוא תפנית בגל העיבודים הקולנועיים לאגדות. בשעה שסרטים קודמים ברוח זו, למשל "ירח אדום" ו"אליס בארץ הפלאות", היו שמרניים להחריד, כאן הגישה דווקא ליברלית.
נוסף למסר הכלכלי-חברתי הברור בסרט, אפשר למצוא בו גם רובד פמיניסטי מובהק למדי. מתחילת הדרך שם הבמאי טרסם סינג דגש על ההעצמה הנשית של שלגיה, מתעקש על כך שתוביל בעצמה את המאבק במלכה ובאופן חריג בהוליווד, גם נותן לה לעשות זאת. אם לא די בכך כדי להבהיר עד כמה "מראה מראה" אנטי-פוריטני, מבצבצות ממנו שלל רמיזות סקסואליות. בין השאר, זו ככל הנראה הפעם הראשונה שדמות המלכה מתוארת גם כקוגרית, ועוזרה הנאמן משכיל גם להיות הראשון בהיסטוריה שמשתמש בחרגול לשם בדיחה על מין אנאלי.
כפי שקורה לעתים קרובות, החוצפה החיובית של "מראה מראה" היתה עלולה ללכת לאיבוד במערבולת של מאמץ או התחכמות יתר, שביעות רצון עצמית, שימת דגש עודף על התוכן במקום הצורה או סתם התפזרות על יותר מדי מסרים ורעיונות. זה לא קורה, כיוון שסינג מצליח להוציא לפועל את הסרט בצורה מלוטשת ופוגע נכון בכל המישורים שלו.
קודם כל, הסרט נהנה מליהוק מבריק, ובראש בראשונה ג'וליה רוברטס בתפקיד המלכה. זו בעצם הפעם הראשונה בקריירה שלה שהכוכבת הוותיקה מגלמת את דמות המנוולת, והיא עושה זאת בחדווה וממלאת את התפוח המיתולוגי של הדמות במנה נכבדת של ארס.
נוסף לכך, השחקנית מתמודדת כאן באופן חדשני עם דימויים חיצוניים בכלל ועם הדימוי שלה בפרט. אמנם, רוברטס כבר התבדחה בעבר על חשבון הפרסונה הקולנועית שלה היא כבר עשתה ב"אושן 12", למשל. עם זאת, ב"מראה מראה" הכוכבת משתעשעת לראשונה בהזדקנותה המממשת ובאה. הסרט משתמש בקמטים המתגלים בפניה של מי שסימלה פעם את הטוהר הכל-אמריקאי כדי להמחיש את סיפורה של המלכה החרדה לאובדן סטטוס שלה כאשה היפה בעיר. האלילה המתבגרת משתפת עם כך פעולה באירוניה, וכתוצאה מזאת מי שירצה פעם לכתוב עבודת סמינר על אישיותה הקולנועית, יוכל למקם את "אשה יפה" בצד האחד של הסקאלה ואת הסרט הזה בצדה השני.
גם השמות המוכרים פחות עושים כאן עבודה טובה. לילי קולינס, הבת של פיל וכוכבת עולה בזכות עצמה, מקנה לדמותה של שלגיה את מנות הקסם והאצילות שהיו דרושות לה. לוקח זמן להבין זאת, אבל גבותיה העבותות משקיפות מעל יופי צחור ומלאכי בצורה בלתי רגילה, המשרת כהלכה את הסרט. בצדה בולט ארמי האמר, המגלם את הנסיך שהיא והמלכה רבות על שירותיו.
לאחר התפקידים הקטנים ב"הרשת החברתית" וב"ג'יי. אדגר", השחקן הצעיר מקבל כאן הזדמנות לחשוף את כישוריו במלואם, ומנצל אותה להוכיח כי יש לו נוכחות מרשימה באופן חריג. עם קול רועם, גוף בנוי לתלפיות, חיוך כובש ונוסף לכל זה גם תבונה רגשית ותזמון דרמטי טוב, אפשר להמר כי לפנינו מישהו שעוד יהיה לאחד הכוכבים הגדולים בהוליווד ואף יצעד על השטיח האדום בדרך לאוסקר. אין בתעשייה הרבה צעירים שמזכירים את קלרק גייבל, והאמר הוא בדיוק זה.
מעבר לכך, גם להקת שחקני המשנה מוסיפה לסרט חן. לתפקיד שבעת הגמדים אסף סינג כמעט את מיטב נמוכי הקומה בהוליווד. אמנם פיטר דינקלג' ("משחקי הכס") חסר, אך דני וודברן (מיקי ב"סיינפלד"), מרטין קלבה (מרטי ב"שודדי הקריביים") וחבריהם מחפים עליהם בתצוגות משחק המחייבות להשתמש בכל הקלישאות על תפקידים גדולים של שחקנים קטנים. מסביב למלכה חגים גם כן כמה בעלי מלאכה מיומנים, ובראשם נתן ליין הקומיקאי הוותיק שמלכתחילה תמיד נראה כאילו נשלף מאגדה.
את כל אלה מנווט הבמאי בצורה שמשכילה לשמור על "מראה מראה" כסרט ילדים במהותו, אך בלי לגרום לו להיות ילדותי מדי. כתוצאה מזאת, הוא מאותם מוצרים נדירים שבאמת אפשר לשלוח אליהם גם את הנכדים וגם את הסבתות ולהבטיח להם שיבלו בנעימים. ולמה שלא ייהנו? חוץ מכל מה שכבר הוזכר, יש כאן גם רגעים רומנטיים יפים, כולל נשיקה מרגשת, ועיצוב חזותי מרהיב, כמצופה מקולנוען יצירתי בסדר הגודל של סינג.
צריך לסייג ולומר שהסרט הזה עדיין רחוק מרמת הקלאסיקה, ומי שיצפה לתשובת 2012 ל"נסיכה הקסומה" יתאכזב, כי אין כאן ציטוטים בלתי נשכחים או רגעים גדולים מהחיים. אבל כן יש פה כוונות טובות שהתגשמו כהלכה, וזה כבר משהו. הוליווד עומדת להפיק בקרוב שלל עיבודים לאגדות ילדים, כולל וריאציה מודרנית נוספת של שלגיה, והלוואי כי לפחות חלק מהפרויקטים הללו יילכו בכיוון של "מראה מראה".
"מראה מראה - הסיפור האמיתי": איפה ומתי רואים?
"מראה מראה - הסיפור האמיתי": מה בעצם אנחנו מחפשים באגדות?
"מראה מראה - הסיפור האמיתי": מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו
מסכימים עם הביקורת? בואו לדון בכך בפורום הקולנוע של וואלה!