פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלמה ארצי באלבום "אושר אקספרס": פשוט לא מספיק טוב

      שום דבר לא ייקח משלמה ארצי את מעמדו האיקוני בתרבות הישראלית, אבל דווקא בגלל זה - "אושר אקספרס", אלבומו החדש, מאכזב מאוד

      אחד הטיעונים המרגיזים ביותר בדיון הציבורי סביב הרלוונטיות של שלמה ארצי נוגע לאותנטיות שלו. ארצי, גם בשירים הגרועים ביותר שלו (והיו לא מעט כאלה ב-20 השנה האחרונות), תמיד היה דוגמה ומופת לכנות ודיבור ישיר והוא זה שחפר לו את הדרך למרכז הישראלי האולטימטיבי. אתה לא יכול לגעת בעשרות אלפי אנשים שמתחננים לכרטיסים להופעות שלך, אם אתה עשוי מפלסטיק. ארצי חטא בקלישאות, נפל בדוכיפתים וחתולים עם כישרון מתמטי, אבל תמיד עשה זאת בשם אמת שבה האמין. זהו כוחו, איש לא ייקח זאת ממנו.

      לכן, מעתה ועד יום פרישתו ממוזיקה, אלבום חדש של שלמה ארצי יהיה אירוע עבור כל מי ש"חום יולי אוגוסט" עושה לו עור ברווז ו"כרטיס ללונה פארק" מפרק אותו לאטומים. הדיון לא נעשה מול מי שממילא רואה בארצי שורש כל הרע במיינסטרים הישראלי (לא ברור איך, אבל גם זו דעה לגיטימית), אלא מול מי שבוהים בארצי ומצפים שישמש כעמוד אש של המחנה האבוד בישראל: מעמד הביניים הקורס, אותם משלמי מיסים, מחבבי מיעוטים, אנשים אופטימיים ואפורים שמאמיני ש"שיר טוב משנה את העולם", כמו שארצי שר ב"חופשה בארץ לו", הטייק שלו על המחאה החברתית, בה הוא היה גיבור משני אך חשוב בזכות הופעה מחשמלת באמצע כביש תל אביבי. הרבה אנשים רוצים ששלמה ארצי יביא להם את השיר שישנה את העולם, והם יקנו את "אושר אקספרס" כדי לחפש אותו. למרבה הצער, הם לא ימצאו.

      עטיפת האלבום "אושר אקספרס" של שלמה ארצי (יח"צ)
      איפה השיר שישנה את חיינו? עטיפת "אושר אקספרס" (עיצוב: מאיה גולד)

      "אושר אקספרס" הוא לא אלבום על אוטומט. ארצי מתאמץ בו להישמע רלוונטי, קשוב ומחדש. "לתת ולקחת", למשל, נפתח בריף גיטרה קצר סטייל "Special Needs" של פלסיבו ונבנה לכדי פזמון קולדפליי שהפיקו דודו טסה וניר מימון. "פלורידה" הוא למעשה טור מולחן של ארצי ומשחק שלו בספוקן וורד ו"אלוהיי" הוא אחד השירים היחידים בהיסטוריה של ארצי שלא מתחיל בקולו של ארצי, אלא בזה של אברהם טל. אלו שבירות כיוון שמנסות לרענן את השבלונה שבה ארצי כותב סיטואציה יומיומית, מלחין אותה באופן שהיה רלוונטי בעידן שבו ג'ינס וטי שירט היו המילה האחרונה וכולם מתעלפים מאיך שארצי ממציא מחדש את הישראליות.

      הבעיה היא שזה פשוט לא מספיק טוב. "אושר אקספרס" מלא בשברי משפטים יפים כמו שרק כישרון ברמה של ארצי יכול לכתוב, אבל לא בשיר אחד שיכול להתמודד עם 30 השירים הגדולים של ארצי. מילא, ההחלטה לפתוח בשיר החלש באלבום, הדואט של ארצי ואריק איינשטיין; מילא היעדר הטבעיות בדואטים, מילא משפט מוזר כמו "סקס מוזר בחצר, רוקנרול בחלל ואני מתחנן שנתחיל לדבר" ("נדבר מהלב") – "אושר אקספרס" הוא אלבום בלי אש, בלי אפילו שיר אחד שיגרום לאדם שלא מכיר בכלל את ארצי לרצות ולהבין על מה המהומה ולמה האיש הזה חייב לקבל את פרס ישראל מתישהו ולמה אנשים התחתנו והתאהבו בגללו. לכל היותר, יש בו הבלחות ארצי, ובשביל זה לא עוברים את הפקקים של קיסריה.

      הבעיה הגדולה של "אושר אקספרס" היא מוזיקלית, לא טקסטואלית. "אלוהיי", למשל, הוא טקסט יפה ומעניין, אבל מוזיקלית "אושר אקספרס" לא סוחב בעליות ולא דוהר בירידות. הוא נוסע באיטיות, כאילו כדי להביט על הנופים של המילים, אבל למעשה הוא תקוע. האכזבה כאן היא מפטריק סבג, המפיק המוזיקלי, שלא נשמע כאן כמו גורם דומיננטי מול ארצי, שלא באמת השתנה מאז "שפויים". אם כבר, אין באלבום הזה שיר אפ-טמפו נוסח "ארץ חדשה" למשל, או אפילו "נצמדנו" מהאלבום האחרון, שהיה טקסט רע אבל לפחות נתן תחושה של תנועה. פופ אמור להיות סוג של "אושר אקספרס", אבל דווקא באלבום עם שם כל כך יפה, אין אושר ובוודאי לא אקספרס.

      מעניין, בהקשר הזה, להשוות את ארצי לשני אלילים שלו שהוציאו אלבומים בשנתיים האחרונות: הראשון הוא פול סיימון, שהתמודד עם גיל 70 בדרך בה הוא מבין הכי טוב: חדשנות מוזיקלית ובעצם המצאה מחדש של השילוב בין פופ למוזיקה אפריקאית שרשום על שמו. השני הוא ברוס ספרינגסטין, שכמו ארצי בישראל, אמריקאים רבים נשאו אליו עיניים כדי שידברר אותם והוא השיב להם באלבומו הטוב ביותר מזה 10 שנים, מופת לכריזמטיות מוזיקלית שמגיעה מאמן חסר פחד לדבר בשפות חדשות.

      ארצי, לעומתם, הוא עדיין מספר סיפורים ברמה הגבוהה ביותר, אבל המרחק בין יצירות המופת שלו מסוף שנות ה-70 ועד "ירח" לבין מה שקרה מאז, רחוק מדי. אפילו הפער בין הרעד בגוף שעובר בשיר כמו "האהבה הישנה" לבין האדישות שמעורר "אושר אקספרס" רחוק מדי.

      הנקודה השנייה הכי מטופשת בדיון אודות ארצי אחרי האותנטיות שלו, נוגע לשאלה "האם הוא איבד את זה?", שאלה שעולה כלפי כל אמן שהגיע לשיאים בקריירה שלו והוא אחרי גיל 50. אתה לא יכול לאבד את מה שהוא חלק מהנפש שלך, והכישרון של ארצי הוא חלק ממנו. בעיני החתום מעלה, הוא לנצח יהיה גדול משלום חנוך, למשל, רוקר חיינו, יוצר מבריק שצריך למצוא שוב את המגע לחוטי החשמל שלו. זה קרה ב"אושר אקספרס", זה יכול לקרות מחר, באלבום הבא, במופע הבא. זה שלמה ארצי, מתישהו זה יקרה.

      שלמה ארצי בקליפ חדש - "כל יום"
      שלמה ארצי ואריק איינשטיין בשיר המשותף "חוזרים הביתה"
      שלמה ארצי ואריק איינשטיין: זה כל מה שהם מסוגלים?


      שלמה ארצי החדש: כבר האזנתם? אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק