בראש של לביאה הון

קלייר נשואה באושר לטום. הללויה! הנה, כבר באקספוזיציה יסודות פנטסטיים, חתרניים, שכולם התרסה על מושגי "הזוגיות" ו"הנישואין". באמריקה, כמובן, נא לא לבלבל עם מדינות לא מפותחות. אבל טום איננו טום באמת. נכון יותר יהיה לקרוא לו "רונאלד צ'אמפן". למען האמת, טום אינו אדריכל או קבלן או השד יודע מה הוצמד לו בתסריט. טום הוא אקס חייל, קורבן אמיתי של התנפצות אתוס הגבורה האמריקאי המקושקש אל מול חומות הציניות של המנגנון, שרודף אותו כדי לדפוק אותו. סדרי עולם, אתם מבינים. כן, נכון, אתם בפתחה של ביקורת על סרט (נוסף) שעוסק במאבק האדם במנגנון. אבל לא מהכיוון שחשבתם.

אם ניקח כהשוואה ל"זהות שאולה" את "החבר'ה הטובים" (עם טום קרוז, ג'ק ניקולסון ודמי מור) כמודל ההוליוודי הטיפוסי לסרטי ז'אנר מאבק האדם במערכת הצבאית, נמצא ש"זהות שאולה" עולה עליו בכל הפרמטרים. עם זאת, "החבר'ה הטובים" נכנס כבר לפנתיאון הזיכרון הקולקטיבי של אומת הטראש של ז'אנר אמצע הדרך המתיפייף והמתחסד, ואילו "זהות שאולה" יחלוף בחייכם במהירות בה ה- Road Runnerנעלם מהמסך בסדרת המצוירים הבלתי נשכחת. "זהות שאולה" לא יותיר כל חותם, לא מכיוון שהוא סרט לא ראוי (למרות שאני משתמש במושג, אין לי מושג ראוי מה הכוונה במילה "ראוי"), אלא מכיוון שהוא כישלון מהדהד בליהוק.

יש שיאמרו שההיטפלות לליהוק קטנונית משהו ואף יביאו עשרות סרטים ראויים (הצעות למילה אחרת תתקבלנה בברכה) עם קאסט אלמונימי לגמרי. אבל ההבדל העיקרי בין "זהות שאולה" לסרטים דלי תקציב ואנונימיים יחסית, הוא שהללו הגיחו כסייח השחור אל מרכז הזירה, ואילו "זהות שאולה" קיבל את מרכז הבמה כנקודת פתיחה (ארנון מילצ'ן מפיק! האמא של הקונצנזוס). למה הדבר דומה - אם נציץ לרגע בעולם המו"לות העברי כמטאפורה? להשוואה בין כשלונו היחסי של ספר שזכה לפלטפורמה המכובדת של, נאמר, הוצאת עם עובד, לבין הצלחתו המדהימה של ספר שראה אור בהוצאת טרקלין, למשל. היה פעם ספר כזה, "חוכמת הבייגלה" שמו. עושים עליו סרט היום. הלופ נסגר.

ולמרות שמורגן פרימן עושה את תפקיד העו"ד הנמרץ והמתוחכם טוב יותר מטום קרוז המוגזם והמנייריסטי ב"החבר'ה הטובים", ולמרות שאשלי ג'אד יפה פי מיליארד מדמי מור (לפני ואחרי הניתוח, לפני ואחרי הגירושין, לפני ואחרי "סטריפטיז", לפני ואחרי הכל, בעצם), ואפילו שההיגיון הנראטיבי המעוות שמזכה לבסוף את קרוז בהרשעה המיוחלת (התמוטטותו של ניקולסון על דוכן העדים), אמין הרבה פחות מהפתרון האלגנטי והאינטליגנטי שנמצא להתיר את "זהות שאולה", ולמרות שהיסודות הדרמטיים והמותחים בסרט הזה טובים בהרבה מאלו של "החבר'ה", אני שם כאן את כל המוניטין שלי (בדיחה, רבאק, אסור להתבדח?) כנגד האפשרות שבעוד חצי שנה מישהו מכם יצליח בחידון טריוויה לזכור באיזה סרט מדובר.

ואם נדמה לכם שהתגנבה נימה של ביקורתיות לדבריי, הסירו דאגה מלבכם. בתוך עמי אני יושב – כלומר, קהל צופי הקולנוע וקהל הלקוחות של "בלוקבסטר" (באמריקה) – ומקבל את הדין בהכנעה: סרט, כל סרט, שיעמיד בחזית את טום קרוז וניקולסון, ללא קשר לאיכותו, יהפוך לחלק מהיסטריה קופתית, או לכל הפחות, יבלע בקופסת הזיכרון של עכברי קולנוע כפריט מידע בעל ערך רב. סרט טוב, אך מלוהק פחות טוב (עניין של תקציב), יצטרך לשבור שיאים של הכנסה או מקוריות ("מטריקס" למשל), כדי לחדור מבעד לקרום הציני העבה של "זכרון הקהל". חבל שתופעת האיפה ואיפה פועלת גם בתוך תעשיית האיפה ואיפה הגדולה מכולן ומפקירה "זהויות שאולות" בשטח, אבל זה דרכו של עולם, ואם בא לכם להתבאס ממנו טיפה יותר לעומק, "זהות שאולה" היא אפשרות מעולה (חרוז).