הנחת יסוד שגויה קובעת כי בימינו, לא עושים מספיק סרטים מעניינים בארצות הברית. אך האמת היא שיוצרים יותר מדי כאלה, ובגלל זה יש לא מעט שהולכים לאיבוד. כאלה שנחשפים בפסטיבל סאנדנס/קאן/טורונטו וכיוצא בזה ומעוררים סביבם דיבור, אך נופלים בישורת האחרונה - לא מקבלים שום מועמדות לאוסקר, לא נהנים מהצלחה בקופות, ובקיצור לא מצליחים להותיר חותם משמעותי. כתוצאה מכל זה, הם גם לא מופצים מסחרית בישראל.
השנה, למשל, זה בדיוק מה שקרה ל-"Young Adult" ול-"Like Crazy". עם הגעתם לפורמט ביתי אפשר להבין מה היה חסר לשניים כדי לצבור תאוצה אמיתית, ולמה בכל זאת יש בהם משהו.
נתחיל ב-"Young Adult", שיתוף הפעולה השני של הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי, שעשו יחדיו את הלהיט "ג'ונו" ולכן כל פרויקט שלהם מעורר סקרנות. כזכור, הסרט זוכה האוסקר ההוא הופץ כאן, אבל הפעם התוצר של השניים נגנז, ובכך חסך כאב ראש גדול למפיציו - הוא נקרא בשם סוגה שכיחה בספרות האמריקאית, שאין לה ממש מקבילה מקומית ולכן בלתי אפשרי לתרגם את שמה. הכוונה לספרים המיועדים לבני 18-12 ומתארים את מצוקותיהם הרומנטיות והמשפחתיות של אלה רגע לפני נשף הסיום והקולג'; שני דברים לא רלוונטיים במדינה שבה ממילא מצופה ממך להתבגר בשלב מוקדם ובסיום התיכון אתה אמור ללכת לצבא.
גיבורת הסרט, גרושה יפהפייה בשם מייוויס (שרליז ת'רון), מרוויחה את לחמה מכתיבת ספרים בז'אנר, ושמו יכול להגדיר היטב גם את עולמה הפנימי. יותר מהגדרה טכנית, "Young Adult" הוא מצב תודעתי המתאר את מי שעומד בפני שערי ההתבגרות אבל עדיין לא בשל כדי להיכנס בהם, והיא בדיוק כזו. בגיל 37, כבר היתה אמורה להקים משפחה כפי שרוב בני המחזור שלה עשו, אך המנטליות שלה עדיין תיכוניסטית במובן המלא ביותר של המילה. כמו סטטוס משנות התשעים, נערת הניינטיז תקועה בימים שהכל נקבע לפי מדד פופולריות והיא היתה האהודה מכולם, וממשיכה לראות את העולם כלא יותר מהמסדרון של התיכון.
בהתאם לזאת, מייוויס נוטשת את ביתה שבמיניאפוליס הגדולה וחוזרת לעיירת הולדתה הקטנה בניסיון להשיב לרשותה את אהובה משכבר הימים (פטריק ווילסון). היא מתעלמת לחלוטין מן העובדה שמדובר בגבר נשוי עם ילדים, ובכלל מתנהלת בחוסר מודעות מוחלט, שגורם לכל מי שנשא אליו את עיניה לראות בה שוטת כפר. כתוצאה מזאת, מלכת הכיתה לשעבר נדחקת לשוליים, ומוצאת עצמה מתחברת עם מי שהיה ועודנו הטיפוס הכי לא מקובל בשכבה גוץ שמנמן מלכתחילה בשם מאט (פטון אווסולט), שגם נפל קורבן לפשע שנאה בתיכון ונותר נכה בשל כך.
בכלל, קודי ורייטמן המיומנים בדרך כלל אינם במיטבם בעיצוב דמויות המשנה. כל תושבי העיירה לא נראים כמו דמויות אמיתיות, אלא יותר כמו פלקטים או סתם פיונים שנועדו לאפשר לסרט לגבש את משאלתו ולעטוף את עצמו בטון מלנכולי, מריר ומשונה. בעיה נוספת היא, שגם לא כל כך ברור מה-"Young Adult" מנסה להגיד: מצד אחד, הוא ביקורתי כלפי המוסד של מלכת הכיתה, כלפי החלומות שאלה נוטות לפתח לגבי התהילה שתבוא עם המעבר לעיר הגדולה וכלפי כל מה שלכאורה זוהר ונוצץ. מנגד, הוא גם לועג לעיירה הקטנה, לתושביה המקובעים ולכל מה שצנוע ואפרורי. עד עתה, בעבודותיהם של צמד היוצרים המוכשרים תמיד היתה איזושהי מידה של עוקץ וחריפות, אבל כאן התוצאה לחלוטין לא מגובשת.
למרות כל החסרונות הללו, "Young Adult" בכל זאת מצליח לגעת בלב. בתוך כל הברדק, קודי ורייטמן מצליחים לגבש למייוויס אישיות ברורה שמרתק ומרגש לעקוב אחריה. בגילומה המדויק של תרון, אנו משכילים לצלול לנפשה, להבין אותה וגם להזדהות עמה. בשילוב הפסקול החכם והלא מובן אליו של הסרט, הדבר יוצר כמה רגעים יפים.
למשל, בשעה, שהגיבורה מאזינה ל-"Feel The Pain" של דינוזאור ג'וניור, שוקעת בנוסטלגיה שהשיר הזה מביא עמו ומפנימה כי העבר שלה לא היה אלא הבטחה נכזבת, כל נערי הניינטיז שכמותה חשים גם הם את מכאוביה נוכח השנים שחלפו. יותר מכל, "Young Adult" מוכיח שוב את תקפות האמירה המפורסמת ב"מלאכים בשמי ברלין" הזמן מרפא כל כאב, אך הכאב הכי גדול הוא הזמן עצמו.
לאחר הקרנת הבכורה של "Like Crazy" בפסטיבל סאנדנס, אפשר היה להאמין כי זו תהיה התשובה של 2011 ל-"500 ימים עם סאמר" ו"בלו ולנטיין". הקהל והמבקרים באירוע יצאו נלהבים מן הסיפור על הצעיר תושב לוס אנג'לס והצעירה הלונדונית שמתאהבים בטירוף ואז מגלים כי החיים מסובכים מכדי שהאהבה תנצח. לאור כל השבחים שהם הרעיפו על הסרט, נראה היה שזו תתגלה כדרמה הרומנטית המרירה הגדולה של השנה.
אך אז, בדיוק כמו "Young Adult", גם ההבטחה הזו הלכה לאיבוד, ונקברה תחת תשומת הלב שהוענקה לסרטים אמריקאים אחרים השנה. לאחר הצפייה בה, אפשר להבין למה זה קרה: שני הגיבורים, שמגלמים אנטון ילצין ופליסיטי ג'ונס, לא מספיק חזקים ומעניינים, ולמען האמת בעיקר קשה להבין מדוע הם כל כך אוהבים זה את זה; העבודה של התסריטאי-במאי דרק דורמוס מונוטונית וחסרת ברק; ובאופן כללי התוצאה מתקשה ליצור עוצמה רגשית או תשוקה רומנטית אמיתית. יש כאלה שאהבו את "סאמר" או את "בלו ולנטיין" ויש כאלה שתיעבו אותם, אבל לכל הפחות הם עוררו משהו בצופה. במקרה זה, אין אפקט דומה, והחוויה הקולנועית מנומנמת למדי.
ובכל זאת, יש משהו ראוי להערכה ב-"Like Crazy". בשני הסרטים אחרים שהוזכרו כאן, ובעצם ברוב היצירות הרומנטיות של השנים האחרונות, האיצטלות לתסבוכת הרומנטית היו שאחד משני ציפורי האהבה הרגיש ש"זה לא זה" או כל מיני הסברים מופשטים ומפונקים מסוג זה. הפעם, הפרידה מתרחשת בגלל סיבה פרוזאית הרבה יותר - כזו שלא גורמת לך לרצות לתת סטירה לאחת הדמויות, אלא דווקא לשים לה בהזדהות יד על הכתף.
הסיבה היא שהשניים מתקשים לשמור על הגחלת במרחק שבין לוס אנג'לס ולונדון, והבריטית לא מצליחה בשום פנים ואופן לקבל ויזה לארצות הברית. אכן, כשאשת ביקורת גבולות מפחידה למראה מודיעה לכם בשדה התעופה כי אינכם יכולים אפילו לדרוך במולדתו של אהובכם, אתם מבינים כי יש צרות גדולות יותר בחיים מאשר הפחד מזוגיות.
הסרט לא סתם משתמש בוויזה כתפנית עלילתית, אלא יורד לעומקה של הסוגיה בצורה רצינית ובוגרת. עין בלתי מזוינת אולי תחשוד שהוא עושה מזה עניין גדול מדי, אך מי שהתנסה לאחרונה בהשגת אשרות לארצות הברית, יודע שזה באמת ובתמים עסק מסובך להחריד, וטוב שמישהו גם הקדיש לו ייצוג קולנועי. יותר מסיפור אהבה בין שתי דמויות מסוימות, "Like Crazy" הוא המחשה כואבת לחשדנות המטורפת שהמדינות המערביות טיפחו כלפי זרים, ולדרך שבה ההחלטות המדיניות והפקידותיות הנובעות כתוצאה מכך יכולות להשפיע על החיים האישיים של כל אחד מאיתנו.
הנכונות חמורת הסבר של "Like Crazy" לעסוק בצדדים הלא פואטיים של הרומנטיקה מקנה לו ערך מקורי, ענייני ומחוספס אמנם הוא לא מגשים את הפוטנציאל שלו, אך לכל הפחות הוא הולך בכיוון נכון. כזה שרצוי כי סרטים עתידיים אחרים מסוגו, ובעצם אנשים בכלל, יילכו בו.
לו היו מגיעים להפצה בארץ האם הייתם צופים בסרטים? ספרו לנו בפייסבוק