משתין נגד הרוח

להלן העובדות: אמן, שחקן תיאטרון, כשרוני, מוערך, יפה תואר; בן לאם יהודיה ואב ערבי, יהודי על פי ההלכה, רואה עצמו ערבי ומעדיף להתקרא ערבי; נשוי ליהודיה ישראלית ועל פי כל אמת מידה הלכתית, בניו יהיו יהודיים; משרד הפנים יראה בבניו ישראלים לכל דבר.

להלן הציטוטים: "בלבי אני פלסטיני. שפתי היא עברית ותפיסת העולם שלי קומוניסטית"; "מה שקרה אתמול הוא סימן למקארתיזם ולסתימת פיות. זה מתחיל מלמעלה ומחלחל למטה. זה רק יילך ויחמיר"; "צריך להיות אמיץ ולומר, הפלסטינים נצחו אותנו. היכולת שלהם למות חזקה יותר מהיכולת שלנו להרוג"; "סדר היום הפוליטי לא פחות חשוב מהקריירה. אני לא רוצה לחיות בארץ כמות שהיא, לכן אנסה להשפיע, ככל יכולתי, במשבצת הקטנה שלי. אני קורא לשחקני כל התיאטראות לא להתקרנף, לא להתחבא ולא לפחד, לא לחשוב רק על קריירה. מתפקידם ההיסטורי לקום ולהשמיע קול".

להלן עובדות נוספות: ג'וליאנו מר, לבטח שחקן התיאטרון השנוי ביותר במחלוקת בישראל, הותקף ביום ראשון במהלכה של ההצגה "אילוף הסוררת" לשייקספיר, בתיאטרון חיפה, על ידי צופה שקרא לעברו "ערבי מסריח", "תומך בשאהידים" וליווה את אבחנותיו בתביעה המתבקשת ממר לרדת מהבמה. מר אמנם ירד מהבמה, אבל רק כדי לנסות ולהניח את ידיו על הצופה, עד שנבלם על ידי הסדרנים והמאבטחים.

האירוניה, אלוהים, היא הופכת בארץ שיח הדרבוקה למחווה צעקנית ומתלהמת. אמנם, קשה מעט לשקוד על מיומנויות האנדרסטייטמנט כששני עמים לופתים זה את צווארו של האחר בחנק מסוג עוצר והתאבדות, טרור וכיבוש והכל בתואנה של "סכסוך בלתי פתיר". האירוניה, אלוהים, היא מרושעת מכל מחזה שייקספירי. "אילוף הסוררת", אלוהים. והרי זה בדיוק שם המחזה שג'וליאנו מר מנהל בתור חיים, לנגד עינינו המשתאות.

הישראלי הרוצה ליהנות מ"תרבות", חרף הכיבוש, חרף הטרור, חרף מדיניות הרעבת שני הלאומים שמנהלת ממשלת ישראל (זה הישראלי וזה הפלשתינאי), לא רוצה כטוטם על מצחו, כסדין אדום באמצע זירת מאבק הקיום היומיומי שהוא מנהל מול עצמו (גם בצאתו לבלות), לנסות וליישב את הסתירה העמוקה שמגלם ג'וליאנו מר, לא בתודעתו של מר, כי אם בשלנו. מכיוון שג'וליאנו מר אינו הבעיה של עצמו, אלא שלנו. דמות הבין לבין הקיצונית, שבחרה במובהק ללכת כנגד הזרם, להשתין נגד הרוח – כאקט מחאה שתוצאותיו ידועות – להפנות עורף ל"בחירה הטבעית", היא אחת מהדמויות המרתקות ביותר שהצליחה החברה הישראלית (לצד בת בריתה - ההיסטוריה המטורפת של המקום) להעלות מאבק חוסר הזהות שלה.

הנה אדם הקובע לעצמו את זהותו. המכנה את עצמו "פלסטיני", ובכל זאת מעז לייחס לעצמו איזו שותפות ל"אנחנו", שהוא כידוע, לא פלסטיני בעליל. ואולי כן? הנה אדם המכנה עצמו "ערבי" וטוען לזכות על העברית. הנה אדם שיכול היה למצוא בקלות את הדרך ללב הקונצנזוס – על ידי בחירה קלה (ומתבקשת אחת), לראות עצמו כיהודי, כישראלי. אולם הוא בחר, במודע, בדרך הבלתי אפשרית – מעמת אותנו עם הנורא בפחדינו: אדם מקרבנו המוכן לשלם את הנורא במחירים, עבור אמונתו וערכיו; אדם מקרבנו, בן לזיווג המאיים והמרתיע מכולם (אויב לאויב אוהב), הבוחר לסכן את כל שברשותו למען אותו יסוד בלתי נתפש בנפש האדם (לבטח הישראלי) ויתור על שבטיות נעימה, על השתייכות מלטפת, לטובת פיצול אין סופי, מיזוג בלתי אפשרי בין אמונה למעשה, בין "נכון" ל"לא נכון", שני מושגים נרדפים.

הנה אדם המגלם את סך כל פחדינו – יפה ומוכשר, רהוט ודעתן, עשוי ללא חת, מושך ומסקרן, מלהיב ומחריד, מבעית ומסנוור, מרתיע ומגרה, מזיגה קיצונית של מאפייני "הסכסוך" לתכונות אנוש, לנוכחות בימתית, נוכחות אנושית. נוכחות אלימה, מתריסה, צעקנית, וכחנית, קוראת תגר, מאמינה בצדקתה, מסרבת להיות קורבן, מסרבת להיות מעוררת רחמים; נוכחות המוכנה לשאת אות קין, אולם לא את הצלב על גבה; נוכחות המוכנה לומר את האמת, אבל בדרך היחידה שהיא מכירה – זו שאין כל דרך שתתקבל לעולם; דמות שכללי "המשחק" של החיים, של השיח הציבורי, אינם מוכרים לה, וכל זאת למרות ש"משחק" הוא מקור פרנסתה; דמות המגלמת את הנורא בסיוטינו – "אחר"/"אויב" יפה, חכם, מצליח, רהוט, סקסי להכאיב, כשרוני, מתפרץ ומרגש. וגרוע מכל – אחד משלנו. נתנו לו הכל והוא לא רצה בנו. מה דפוק בו? מה דפוק בנו?