בהתחלה, כשבועיים לאחר ההודעה על תאריך חזרתה של "מד מן", שוחרר הפוסטר. כרזה לבנה ובה אדם נופל. לא משהו שלא הכרנו מהפתיח. ובכל זאת, האינטרנט התמלא בספקולציות. מה מתכוון מת'יו ווינר, יוצר הסדרה, לומר לנו? כמה שבועות לאחר מכן, נזרקה לחלל העולם תמונה של דון דרייפר מביט בחלון ראווה ובו שתי בובות: אחת של גבר, לבושה, ואחת של אשה, עירומה. שוב - קדחת ברשת. מה מסתתר בציור השבועי לילד חובב "מד מן"? אחר כך באו הראיונות. מבול של ראיונות. עם ווינר, עם ג'ון האם, עם כריסטינה הנדריקס, עם ג'נוארי ג'ונס. לכולם מכנה משותף אחד: אפס מידע על העונה החדשה של "מד מן". ככל שהקהל שלך משתוקק יותר, כך עליך לתת לו כמה שפחות.
אבל למה יש כל כך הרבה רעש סביב "מד מן"? 17 חודשים היא נעלמה מהאוויר בגלל משא ומתן מתיש בין יוצריה למפיקה, רשת AMC. "כל כך הרבה זמן שנדמה שהסדרה לא רק עוסקת בעידן אחר אלא גם נוצרה בעידן אחר", היטיב לנסח זאת ה"טיים". מספיק זמן עבור כל סדרה לאבד מומנטום, או לפחות עניין, במיוחד כשיש מסביב כל כך הרבה סדרות טובות חדשות.
ובכל זאת, חזרתה של "מד מן" היא אירוע טלוויזיוני עם סיקור יוצא דופן. סיקור שמצביע על החשיבות שמייחסים לה. מה יש בה, בסדרה האיטית הזו, שמשודרת בערוץ משני בחשיבותו, ושקהל הצופים שלה לא עולה על מיליונים בודדים בארה"ב, שמייצר קונצנזוס של איכות ששמור רק למוצרים של אפל?
ההפקה
הסיבה המתבקשת היא ש"מד מן" היא אחת מסדרות העלית של הדור החדש של העשייה הטלוויזיונית. היא נציגת תור הזהב של הטלוויזיה, שהפכה בו למדיום משמעותי יותר מהקולנוע. לסדרות האלה - כמו "אימפריית הפשע", "הסמויה" ובראש ובראשונה האם המיילדת, "הסופרנוס" יש כמה מאפיינים משותפים. הן ריאליסטיות באופן קיצוני. הריאליזם הזה מייצר לא רק אמינות בעידן הריאליטי, אלא גם הזדהות. הן עוקבות אחר הדמויות לאורך שנים ולאורך עשרות פרקים. ורמת ההפקה שלהן היא פשוט עולם אחר.
"מד מן", כמי שנכתבה על ידי יוצא חלציה של "הסופרנוס", היא דגם משודרג של הנוסחה הזו. היא גורמת לנו לצלול עמוק לתוך הדמויות. העלילה האמיתית אינה מתנהלת על המסך, אלא במוחן של הדמויות, או יותר נכון בניסיון שלנו להבין מה עובר במוחן. את זה היא עושה בעזרת ניואנסים. לכן הסדרה כל כך איטית. יותר מכל דיאלוג, אנו למדים על דון מסצנה בה הוא שותק, או על בטי כשהיא יושבת ומעשנת במטבח. והבונוס: אנחנו יודעים שאצל ווינר, שום דבר אינו נתון ליד המקרה, אין פיקסל שאינו מתוסרט. הציור בחדרו של רוג'ר סטרלינג, החליפה של דון, צבע השמלה של פיי לכולם יש משמעות.
ההפקה של "מד מן" אולי אינה היקרה ביותר בסביבה, אבל היא ההוכחה שאלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים. רמת הדיוק הפסיכית של השיבוט של שנות ה-60 שמוצג בכל פרק, היא משהו שיש רק דבר אחד יותר מרשים ממנו: התחקיר שעומד מאחוריו. "הביקור שלי בסט של 'מד מן' היה כמו להיכנס לקפסולת זמן", הגדירה זאת ב"ניוזוויק" אלינור קליפט, מי שהחלה כמזכירה בסיקסטיז והפכה לעיתונאית, מעין פגי אולסן בשר ודם. ניוזוויק, אגב, הקדיש את הגיליון האחרון שלו ל"מד מן" ולשנת 1965, והמגזין עוצב בסגנון המגזינים של שנות ה-60.
כל הדברים האלה מלמדים אותנו דבר אחד: למת'יו ווינר יש את כל עולמה של "מד מן" בראשו. באופן חד, ברור, נהיר. עולם קוהרנטי ושלם. מת'יו ווינר לא כותב סדרה. הוא בסך הכל פותח מדי שבוע צוהר נוסף ונותן לנו להסתכל. וזו מלאכת מחשבת שאי אפשר שלא להתפעל ממנה.
התקופה
עד כה אין שום אלמנט שמייחד את "מד מן". ככל שהיא מלוטשת, "הסופרנוס" עשתה את זה עשור קודם. אבל ל"מד מן" יש עוד מקדם עניין: התקופה שבה היא מתרחשת.
הסיקסטיז אינם סתם עשור משמעותי לאמריקה. זה עשור שעיצב את האומה מחדש. היא יצאה ממנו אחרת משנכנסה אליו. עיסוק בו, וברמת פדנטיות שכזו, הוא סוג של התעסקות במיתוס. והסיקסטיז אינם רק עשור מיתולוגי זו מיתולוגיה שמשתתפיה עדיין חיים. הבייבי בומרס היו נערים בסיקסטיז, בניהם של דור המלחמה השמרני. היום בגיל 60-70, הם הוריהם של דור ה-X ודור ה-Y, וסביו של דור הפייסבוק. הם בראש המשפחה. עיסוק בילדותם הוא נוסטלגיה מענגת עבורם, וסקרנות גניאולוגית עבור בניהם.
"מד מן" אינה סדרה על אירועים היסטוריים בסיקסטיז. ההתנקשות בקנדי, הניצחון של מוחמד עלי האירועים האלו תמיד ברקע, בזמן שהדמויות חיות את חייהן. כמו אנשים רגילים. כמו הבייבי בומרס. פרטי הטריוויה שנזרקים כמעט מדי פרק לחלל, גורמים לכולם לרוץ לרשת לחפש מידע ומתדלקים את הבאזז סביב הסדרה. אבל המטרה שלהם אחרת: הם חבלי קשירה רגשיים של הצופים, בלתי ניתנים לניתוק.
הקהל
אם ל"מד מן" אין קהל רב כל כך, אין ספק שיש לה קהל משפיע. 50% מצופיה מרוויחים מעל 100 אלף דולר בשנה. או במילים אחרות: העשירון העליון צופה בה, ושם, כידוע, נמצאים גם מקבלי ההחלטות. אי אפשר לדעת אם זה היה במכוון או לא, אבל "מד מן" תפורה על העשירון העליון.
בסופו של דבר, "מד מן" היא סדרה על גברים לבנים, אקזקיוטיבס במדיסון אבניו, שלובשים חליפות, שותים במשרד, אוכלים טוב, ומזיינים מהצד. אתם רואים סיבה שדומיניק שטראוס קאהן לא יאהב סדרה כזו? כך היא כבשה את הגברים העשירים.
במקביל, הבגדים, הרהיטים, והעיצוב בכלל כולם תוצאה של ההפקה הפדנטית הפכו את "מד מן" ליקירת עולם העיצוב והאופנה. כך היא סחפה את הנשים העשירות.
הגיבור
יפה ככל שתהיה, מושקעת ככל שתהיה ומדויקת ככל שתהיה, שום סדרה לא יכולה לעורר אפקט רגשי ללא מרכיב דרמטי. מרכיב דרמטי, קונפליקט, הוא מחולל העלילה. ואם יש משהו ש"מד מן" עולה בו על האחרים, זה העניין. למחולל הזה ב"מד מן" קוראים דון דרייפר, או יותר נכון דיק ויטמן ודון דרייפר. "מד מן" היא על איש שמדי בוקר שם מסיכה שנועדה להסתיר את עברו, או את החלקים הפגומים בנפשו. מד מן היא על החרדה היומיומית שבה האיש הזה מתנהל, ועל כישלונותיו החוזרים ונשנים להשתחרר מפגמיו, או אפילו להכיר בהם.
וזו לא סיטואציה זרה לנו, הצופים. גם אנו, מדי בוקר, יוצאים אל המשרד, חובשים מסיכה ומחביאים את החלקים בנו שאנו מתביישים בהם. החרדה היומיומית הזו מוכרת לנו, וגם הכישלונות להתגבר על הפגמים שלנו.
וכל שאר הדברים הם רק דלק למחולל הדרמטי הזה. אורך הסדרה, הריאליזם, הירידה לפרטים, כל אלו הם עזרים כדי לתת לנו לצלול לתוך נפשם של הדמויות ולזהות את נפשנו שלנו.
ההתרחשות בסיקסטיז מרמזת לכך ש"מד מן" היא אלגוריה על אמריקה. זה אולי נכון, אבל לב העניין נמצא במקום אחר. מתיו ווינר מסביר זאת באחד הראיונות. "יש סצנה בה דון שוכב, מביט בתקרה ורואה זבוב כלוא בתוך מנורה", אמר ווינר. "כולם ניתחו את זה כאילו זו מטאפורה לדון, שכלוא כמו הזבוב. אבל אני התכוונתי למשהו אחר. רציתי לומר זה לא עניין של תקופה. אנחנו עדיין עובדים במשרדים עם אותן תקרות ואותם אורות נאון. הזבוב הזה לא מהסיקסטיז". "מד מן" היא אולי אלגוריה על אמריקה. אבל יותר מכך היא אלגוריה על חייו של כל אמריקאי, או בעצם של כל אדם בעולם המערבי.
"מד מן" חוזרת: סיקור מיוחד
"מד מן" חוזרת: לא יותר מפמיניזם מדומיין
"מד מן" חוזרת: כל מה שצריך לדעת לקראת עונה 5
"מד מן" חוזרת: למה כוכביה לא מצליחים לעבור לקולנוע?
"מד מן" חוזרת: לא יכולים לחכות? ספרו לנו בפייסבוק